למרות ששבוע המודעות להפרעות אכילה (כן, כן יש דבר כזה) עבר לפני כחודש, אני חושבת שזה הפוסט שאני צריכה לפתוח איתו את הבלוג שלי.
הפרעות אכילה לרוב מתחילות בגילאים 12-20. לצערי, הסטטיסטיקה מראה שגם ילדים בגילאים צעירים יותר מפתחים אותן.
ההפרעה הפרטית שלי התחילה בגיל 20. לא הייתי בעלת משקל עודף, אבל הערה קטנה גרמה לי להסתכל על עצמי אחרת. מאותו יום כל יום הפך למאבק. זה היה מאבק מתיש עם עצמי, עם הגוף ועם הנפש שלי. לא היו לי בולמוסים, לא הקאתי אף פעם, לא הגעתי למצב שאני אוכלת תפוח אחד ביום, לא היו לי ימי צום, לא נטלתי כדורים משום סוג שהוא...ובכל זאת פיתחתי הפרעת אכילה למופת ולא ידעתי.
לא, אני אהיה כנה עם עצמי עכשיו - ידעתי! ידעתי ועוד איך, אבל בגלל שלא עשיתי את כל הדברים ה"מקובלים" הרגשתי שאני בסדר, אני לא "אחת מ...", אני פשוט מקפידה ומה רע?
הפחתתי באופן קיצוני בכמות האוכל שאני מכניסה לגוף, לא אכלתי אחרי 6 בערב, התמכרתי לאירובי (ללא חופשים, גם בימי המחזור הקשים ביותר, לא וויתרתי לעצמי) וסבלתי בכל פעם שהכנסתי אוכל לפה. ספרתי קלוריות, ובמידה וחשבתי שהיום הוא יום שבו "הפרזתי" הייתי "מתאבדת" בערב על אופני הכושר שלי.
במשך 5 שנים חייתי ככה עד שהגעתי למצב שלא אהבתי את מה שראיתי במראה - הידיים נראו כמו זוג מקלות ארוכים (ידיי אנג'לינה ג'ולי בימים הרעים שלה), הגב שפעם היה זקוף פתאום כפוף, השיער התדלל, העור הפך לחסר חיים (למרות שהקפדתי באובססיה לשתות 2 ליטרים של מים) והסובבים התחילו בהערות פוגעניות ומציקות: "וואוו, את נראית כ"כ מבוגרת פתאום" או "אנורקסי זה לא סקסי". המכלול הציק לי אבל... פחדתי שאשמין אם לא אתאמן, אם לא אספור קלוריות ואגביל את עצמי. בכל יום כעסתי על עצמי, על המחשבות האינסופיות הללו שקשורות באוכל, אבל לא הרשתי לעצמי לחשוב שלי, דווקא לי, יש הפרעות אכילה. "את בסדר גמור" הייתי מאכילה את עצמי (לפחות פה דאגתי לאוכל) בסיפורים, "את פשוט דואגת לבריאות שלך". כן, אה?
המשקל שלי הראה 45, מספר מפחיד כ"כ לאישה צעירה. נראתי כמו ילדה קטנה, הפסקתי להרגיש נשית או סקסית ואז החלטתי שאני צריכה להודות בפני עצמי, סוף-סוף, שיש לי בעיה - יש לי הפרעת אכילה והיא השתלטה עליי. היא הפכה אותי לגרסה הקטנה, השברירית והעצבנית שלי.
ההכרה בבעיה היא חצי הדרך שלי להבראה. החלטתי להפוך מרזה ושברירית לבריאה וחזקה.
והנה אני פה, בתחילת המסע הארוך והפרטי שלי.
אם תרצו לקרוא, לשתף, להגיב או סתם להציץ מידי פעם - אשמח. אני פה.