אספתי את כל היופי* לכאן

הרבה זמן שאני לא בטוחה.

אני לא כותבת כמו שכתבתי, לא זוכרת חלומות כמו שזכרתי

לא מדברת ובודקת עם עצמי מה הולך כמו שעשיתי בעבר. 

כל פעם שאני יושבת לכתוב אני מרגישה כמו מישהי שאני כבר לא,

גם כאן. במיוחד כאן.

כאילו יש משהו בזהות שמדברת כאן שעדיין שייכת לי, זה עדיין הקול שלי ועדיין השפה שלי

אבל משהו בה ישן שהולך ונשכח מהיום-יום שלי.

אני לא כותבת וזה לא כי אין מה, זאת כנראה החוקיות האמיתית.

כתבתי הכי הרבה, זאת אומרת, בתדירות הכי גבוהה, דווקא כשלא קרה כלום. דווקא כששקעתי עוד ועוד אל תוך עצמי ולאט לאט ויתרתי על העולם שבחוץ.

היום המצב הפוך, אני כל כך בחוץ שאני כבר מוותרת על הבפנים מפאת זמן.

אני מתקדמת כל כך ועדיין, מחשבתית, צועדת במקום. פעם בחודשיים מגיע הדחף להגיד "מהיום הכל נראה אחרת" אבל למחרת יראה בדיוק אותו הדבר.

גם מחר אקח דברים שאני לא צריכה קרוב ללב, גם מחר אחשוב שהפרוייקט הנוכחי שלי הוא סוף העולם ובו זמנית מתחת לפני השטח אדע שהעולם ממשיך להסתובב גם בלעדיו, גם מחר ארגיש שאני רק observer ולא משתתפת באמת. ואני משתתפת, אני מתקדמת, אבל לא. לא מספיק. אף פעם לא מספיק. וגם אם ארגיש ואדע שכן, מישהו איכשהו יזכיר לי שאני לא. 

כמה הייתי רוצה לשנות כל רושם ראשוני שאי פעם יצרתי.

וזה אבסורד כי אני מוקפת בכל כך הרבה אהבה, בכל כך הרבה אנשים שרוצים להיות איתי, שאני חשובה להם, יש בחור אחד שאני כל עולמו והוא כל עולמי, אז למה כשאני מתיישבת לכתוב באים רק הדברים הרעים?

אולי בגלל זה אני לא מצליחה גם לחוות וגם לכתוב?

גם לחיות וגם לחשוב? 

אולי בגלל זה רוב האנשים פועלים על אוטומט?

זה באמת הרבה יותר קל.