לילדת האינדי שהייתי. ממש
פתאום שיר של ה-וומבאטס עלה לי בשאפל והזכיר לי איך היה לי טעם טוב במוזיקה (לא שהוא נעלם, פשוט הזמן לשמוע מוזיקה נעלם). מחזיר אותי לזמנים של להכיר מלא להקות אינדי חדשות, ולראות דוני דארקו ולנסות להבין מה לעזאזל הולך שם, לצאת סתם לריצה כי מעניין אותי איך העיר שלי נראית עכשיו, לחפש שעות על דברים מגניבים באינטרנט ואז לצערי לא לזכור מזה שום דבר שעה אחרי זה. אני מרגישה שנעלמו לי הסיפורים המגניבים שהכרתי והפרטים המוזרים שידעתי על דברים לא קשורים, אפילו מתגעגעת ללדבר עם קצת אנשים מוזרים מישראבלוג (אוהבת אתכם ונהניתי מזה בכל ליבי), ללהיות ילדה עם כל הזמן שבעולם- לעשות שטויות ודברים לא קשורים ודברים שאף אחד לא חושב שאני עושה. אבל לא פרועה. זה הדבר היחיד שהיה חסר לי, לעשות עם עצמי משהו אמיתי. לצאת לאיזה בר הזוי לבד, או עם מישהו נחמד, לצבור הרפתקאות, לפתח משהו מהדברים שאהבתי- לתחביב אמיתי, ולא למשהו שאני עושה בצורה פסיבית כמו תמיד. את כל אלה לא ממש עשיתי, וחבל קצת.
אני מתגעגעת לילדת האינדי שבתוכי. שמכירה להקות הזויות ומעולות, שלא אהבה שום מיינסטרים, שטסה לשבועיים ברסמי כדי להנות בחו"ל אבל בתכלס לעשות את זה רק בשביל הופעה של ארקטיק מאנקיז.
בא לי עוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
