לא הצלחתי להירדם עד 5 בבוקר . עכשיו מסתבר שזה לא סתם ..
בשעה 4 וחצי עשו לסבתא שלי בבית חולים החייאה שנכשלה , וב5 בבוקר קראו לאימא שלי ולכל הדודות לבוא ולהיפרד ממנה ,
אני לא ידעתי , והייתי אמורה היום לבוא להיות איתה בשעה 11 בבית חולים ,
בשעה 10 אימא התקשרה אליי ואמרה שהיא עכשיו בדרך אליי לבית ושאני יפתח לה את הדלת .
איך שפתחתי לה את הדלת וראיתי את המבט שלה בעיניים ידעתי הכל , לא הייתי צריכה לשמוע אותה אומרת את זה אפילו .
היא חיבקה אותי ובכינו שתינו , והיא ניסתה להרגיע אותי אבל לא הצליחה .
אני בכיתי בהיסטריה ורעדתי ולא הצלחתי לנשום ..
היא הבטיחה לי שהיא סבלה מאוד ושזה עכשיו לטובה .
אבל אני מרגישה חרא כי לא נפרדתי ממנה ,
אני אוהבת אותה כל כך והפעם האחרונה שהבאתי לה חיבוק ונשיקה עכשיו נראת לי כל כך רחוקה .
אני מרגישה כל כך רע , כאילו אני בושה בתור נכדה , ולא משנה כמה פעמים עזרתי לה והייתי איתה ודיברנו והכל , שום דבר לא משתווה לזה שאני לא הייתי שם להיפרד ממנה.
אני זוכרת , שהיא עוד הייתה צלולה היא הייתה לוקחת לי את היד ומנשקת אותה ושרה לי את השיר הזה :
"You are my sunshine my only sunshine , you make me happy when sky's are grey , you'll never know dear how much I love you , please don't take my sunshine away"...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Purple Heart