לפני כמה ימים (למען האמת כמעט שבוע) חגגתי 22.
חגגתי זו מילה גדולה, אני לא מהחוגגים.
קמתי בבוקר ולקחתי יום חופש מהצבא כי בזמן האחרון אני מרגישה שם חנוקה, עברתי בסיס והתחלתי תפקיד חדש ואני פשוט לא מוצאת את עצמי יותר.
אני לא נהנת לקום בבוקר וללכת לבסיס, אני לא מרגישה שהגעתי הביתה (מצחיק שחתמתי עוד שנתיים.)
בלילה לפני הלכתי לישון בסביבות השעה 1, בשעה 00:00 קיבלתי שיחה מהחבר הכי טוב שהתחיל לשיר לי היום יום הולדת, השיחה הבאה הייתה מהאקס (שהפתיע).
אחרי שתי השיחות האלה ניסיתי ללכת לישון שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה במשך שעה ולא הפסקתי לחשוב.
הייתה לי הרגשה שהיו לי 22 שנות קיום ללא תכלית.
לא הרגשתי שעשיתי משהו גדול, לא הרגשתי ששיניתי משהו אצל מישהו.
חשוב לציין שהשנתיים האחרונות היו שנתיים של שינוי ענק מבחינתי, מבחורה מאוד שקטה וביישנית שפוחדת לצאת חצי מילימטר מהגדרות והגבולות שציירתי לעצמי הפכתי למישהי שלא מפחדת לקבל לא - ועל זה אני כן קצת גאה בעצמי.
אני שואפת לשיפור בשנה הקרובה ואתחיל לעשות את זה עוד מהיום.
ולסיפור טיפה שונה.
ביום ההולדת שלי נסעתי עם החבר הכי טוב לתל אביב ושם קניתי ספר.
אהבה ומעשיות אחרות / תה.
רציתי כבר מזמן לקרוא אותו אבל בגלל שלא מוכרים אותו בכל החנויות בארץ אלא אולי ב-4 חנויות בלחץ לא כל כך יצא לי ובאותו היום דווקא קניתי אותו.
לא אשקר - לא לכך לי יותר מ-6 שעות לסיים לקרוא אותו.
מקבץ של סיפורים שחודרים לך עמוק לתוך הלב.
אני לא מבחורות שמתרגשות בקלות (לא, לא בכיתי כשאמא של במבי מתה, לא ראיתי הטיטניק וגם כשמופסה מת לא בכיתי) אבל משהו בספר הזה גרם לי להיות רגשנית.
אולי זו פשוט התקופה הזו עם כל מה שקורה עם האידיוט התורן שמחליט להתעלל בי קלות ריגשית , אולי זה זה שהפנמתי סוף סוף שזה נגמר לחלוטין ביני לבין האקס.
משהו במילים של תה חדר לי עמוק לתוך הלב והפך את הקריאה לקצת יותר קשה אבל מדהימה.
אז סיפור קטן מפיו של תה (מתוך עשות שצילמתי מהספר) :
קווי מתאר
נוהגים לומר על מבוגרים כי הם איבדו את יכולת הדימיון שיש לילדים. תמיד מאשימים בכך את הגיל, כאילו משום מה תופסות להן השנים את המקום בראש שפעם היה שמור לחלומות. אך זו תפיסה פשטנית ושגויה לחלוטין של המציאות. האשם האמיתי הוא בכלל הלב. ואולי, הלב ביום בו נשבר.
כך לדוגמא הכרתי פעם גאון יצירתי שבצעירותו טווה חלומות עטורי גוונים לרוב, אך בזקנתו אמרו עליו שדמיונו מוגבל להפליא. ורק אני ידעתי שכלל לא איבד את כושר דמיונו המופלא. זאת משום שסיפר לי כי בין תשעת אלפים מאתיים עשרים ואחד הפריטים שלמד לצייר בפרוטרוט בעיני רוחו, היו ששת אלפים וחמש מאות דיוקנאות שלה. בכל השאר צייר את שניהם ביחד. כפי שכבר לעולם לא יהיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss D.