"זהירים נפצעים הכי הרבה"

שכחתי כמה זה כואב לחיות בלי ענן קבוע של תרופות..

אין מה שיסוכך עליי מהעולם. העולם משתין עליי בקשת.

להישאר מאחור. לפחד מהצל של עצמך. לאכול את החרא שצף בשקט.

יש לי נטיה לרצות להיות למעלה, החל מתחילת הדרך.

לא לרצות לעבוד קשה. אין לי כוח. לרצות את המטרה הנכספת.

לא להזיז בשבילה מילימטר.

איך עושים שיהיה טוב? עצוב לדעת שהאושר שלך מורכב מ100 מ"ג לוסטרל.

"לפעמים כשאתה מקיא אתה גם מקבל שפריץ מהאסלה"- קראתי באיזה בלוג אהוב.

היה מביך לדעת שההשפלה הזו שאתה חוטף אפילו מהאסלה קורית כל הזמן. לכולם.

מביך שלא הכל מושלם כמו שדמיינת.

מביך כי כל כך רצית להיות טהור.

ובסוף אתה בהמה.

כל כך רצית להיות חלש וקטן. בסוף אתה מגיב בברוטאליות השמורה לגברים בלבד.

רצית להיות שקול שפוי מאוזן. אתה זוכר את כל הפאדיחות. את כל הערבים המביכים.

אתה רוצה להיעלם מתחת לשולחן. במקום זה אתה הולך כמעט ערום ברחוב.

אתה הולך כמעט ערום ברחוב ואף אחד (מלבד זקן שיכור) לא רואה אותך

כואב?

יותר כואב להבין שכל חוסר הביטחון הזה היה נפתר בשניה של קסם.

בכדור אחד בתוך הפה, במורד הגרון. בגוף.

כמו זיקית, אתה מחליף אישיות.

יש לי בעלים בשם לוסטרל. אני חיית המחמד שלהם. התלות אילפה אותי.

חינוך מחדש במזרח הרחוק. חינוך מחדש במקום הכי נמוך של הנפש.

צעד אחד ואתה יורד אל הקבר.

כל כך פחדתי מהתהום. עכשיו אני יודעת שהייתי צריכה לפחד.

אל תשאלו למה לא לקחת. בבקשה אל תשאלו למה הפסקתי. אל תשאלו מה כל כך רע ב100 מ"ג לוסטרל.

אם תשאלו כבר לא תוכלו להבין. נסו אתם להיות מאושרים 'רק בתנאי ש..'. נראה אם האגו לא יצווח מגרונכם.

נסו אתם להשפיל את עצמכם, לעמוד כל ערב בראש מורכן מול הכדור שהציל את חייכם.

נסו ותירקו אותו מפיכם. תקיאו. מהרו להדיר מחייכם את הדבר היחיד שמסוגל להפוך את חייכם למוצלחים.

מסיבה אחת בלבד, הוא היחיד. והוא חזק ממכם.