"זהירים נפצעים הכי הרבה"

"אני שונאת אנשים אנשים חלשים שבמקום לדבר הם זזים.

מה יקרה אם."

כן דיכאון. לא דיכאון.

איזה שיט זה.

איזו עייפות זו, לחיות את הסוף כל יום מחדש.

הפחד. החולשה. שכרון החושים של המוות.

אני האדם ההוא, השפל, שמתעלל, ואני, מתעללת בעצמי.

במקומות הכי חשוכים של הנפש נמצאת אני להכאיב.

וכמה כואב,  שלא תדעו.

כמה רקוב שם למטה.

אפשר לרצות למות רק מלראות את כל זה.

להתמוטט

להתפרק

לנוח.

לספור את הדקות עד סוף הערב

כמה זמן לא עשיתי את זה. איזה אומץ.

איזו אפסיות.

הסוף.

העצבים.

ברגע.

הסוף המיוחל יגיע.

ואם לא אז לא.

שבר של אדם.

אדם של שברים.

אולי אין בי הרבה יותר.

אולי אין בין יותר מדיי.

נמאס לי.

אדוני הלוסטרל, הכנעת אותי.