"זהירים נפצעים הכי הרבה"

לפעמים אני רוצה לתת לו את כל כולי. להתפשט מולו, נפשית פיזית ורגשית. להעניק לו את כל מה שאני מסוגלת להעניק.

לתת לו להעביר את האצבעות החזקות על הגוף. ללמד אותו. הכל. מטוב מעד רע. כל מה שהגוף שלי יודע על עצמו.

לתת לו להיות קרוב לצלקות שלי, היפות. קרוב כל כך. להעביר אצבעות, להסתכל, לבחון.

הייתי רוצה שיבחן את הגוף שלי. שירגיש אותו.

את השדיים הקטנות הנעריות כמעט.

את הצלעות שכבר לא בולטות כמו פעם.

את המותניים. שיעבור לירכיים הפנימיות, החיצוניות, ייכנס לאיברים שרק לו אתן להיכנס אליהם.

הייתי רוצה לתת לו לקרוא אותי. לחוות אותי עד הסוף. הייתי רוצה להתמסר אליו כמו שאנשים כבר לא (פעם כן?) מסתמסרים במציאות. 

אני רוצה שיניח את הראש בשקע שלי שבצוואר. אני רוצה להניח בשלו. אני רוצה להרגיש מקרוב ורחוק ולנשום ולהכיר את ריחות הגוף מקרוב יותר.

אני רוצה להניח לרגע את הראש בין הרגליים שלו, להתחכך בג'ינס ההוא. אני רוצה שריח הגוף שלו יימהל בשלי. אני רוצה כל היום רק להיות בחיבוק שלו. לחוש את השפתיים הקרות, הקשות, החמות, את הלשון, את השרירים, את החזה, את הפצע בלב. הייתי רוצה ללטף אותו מתחילתו עד סופו. להיכנס אליו עמוק יותר מכל מה שחדר בו. לראות אותו מבתוכו באור פתוח וחושפני. אני רוצה להרגיש אותו עמוק. אני רוצה שייתן לי את מה שהוא לא נתן לאיש. אני רוצה שנהפוך לאחד. 

ולפעמים.

לפעמים אני כל כך כועסת. כי עם כל הכבוד אין לו כבוד.

ועם כל הנחמדות הוא לא נחמד.

ועם כל הנאמנות הוא לא נאמן.

ועם כל החושפנות הוא לא חשוף.

והכל סדוק.

אין לי אמון בו. עוד לא.

אני מרגישה כאילו אני הולכת להיזרק לתנינים.

כשאני חושבת עליו אני יודעת שאני מתגעגעת. כשאני חושבת עליו הגוף שלי מלא בזרמים. אני חושבת עליו. פעם בכמה דקות אני נזכרת בו.

בחישוב מהיר (בהנחה שאני נזכרת בו (רק) פעם בשבע דקות) יוצא שאני חושבת עליו למעלה מ200 פעמים ביום. 

זה מורכב להסביר כמה הרגשות האלו לא מוכרים נפלאים ונעימים. כמה הרצון הזה נדיר כשהוא בעוצמות האלו וכמה הוא חזק (היתרונות כשאדוני הלוסטרל לא שולט במתרחש)

אבל פשוט אסור לי להיות איתו מסיבות מורכבות.

אז אני צריכה גבר חדש ואמיתי. לא רוצה ילד. רוצה לאהוב אותו מלמטה למעלה, עד הסוף.

ואני אתחרט. כי הרי, בסוף, בטעות, אני דתיה.

אתם לא מבדילים רובכם, בין דתי לאומי לחרדי וכו'. רובכם לא תשימו לב שאני דתיה, לא תשימו לב לחצאית הקצרה או לשרוול. אבל בסוף אני דתיה. אוכלת רק במקומות כשרים שומרת שבת וחגים, הולכת עם חצאית ועד לפני שנה גם שמרתי נגיעה. דתיה שגדלה את החיים האלו של 'הדוס עם הכיפה בצד' של 'שם ציצית או לא שם ציצית?' 'קם לתפילה או מאחר?' של 'לדמיין את החתן שלי'. ואני הרי רוצה משפחה דתיה, עם גבר דתי ורציני. אבל הם לא מושכים אותי, הגברים האלו. החיים האלו. אני לא נמשכת אליהם. אפילו מפחדת, כמו זרה.

אני לא רוצה להתחתן עכשיו. אבל אני רוצה כבר לקרוע את כל המחסומים האלו שבנגיעה. המחסומים הרבים והמפתים שלא הספקתי עוד לקרוע.

אני משלמת עכשיו את המחיר על שמירת הנגיעה במשך שנים ארוכות ושל ההפסקה החדה שלה בשנה האחרונה. פרקתי עול ועכשיו העול מפרק אותי. עול התאוות. אני רוצה אותו, את הגבר שלי, בתוכי. לא פחות. לא אסתפק בלהביט בו, בלשבת ולדבר.

ומכאן שאני לא יכולה לפגוש גבר עד שלא אגיע לפרק שבו ארצה להתחתן אלא אם כן אחליט להספיק לשמור נגיעה.

המחיר כבד, לפה ולפה. כי אם אני בוחרת להתנסות איזה גבר דוס ששמר על עצמו והקפיד ירצה אותי? ולמה לו לרצות מישהי שהיא פשוט לא דוסית. והרי הבית שאני רוצה באידיאל נמצא שם גבוה. 

איך אמר פעם חילי טרופר אחרי שתלמיד ענה לו שהוא מסתפק ב70? "70 זה צבא 70, עבודה 70, אישה 70. אתה רוצה אישה 70? אתה רוצה 100. אז לך על 100."

חומר איכותי לא נמשך ללמטה. ואני לא החלטתי איפה אני רוצה להיות. להיות אישה שבעים מאושרת אבל תמיד עורגת ומצרה על הפסגה אליה לא הגעתי. או אישה מאה עם בעל מאה ואין לי מושג על מידת האושר, לא יודעת איך מרגישים שם בפסגת השאיפות של בית אמיתי עם תורת אמת. 

להפסיק לשמור נגיעה יהרוס לי את עתיד הנישואים שלי. אני כבר לא אזכה להתחתן עם העילית שבעילית ככה.

ואם אמשיך לשמור נגיעה אני אמשיך להרגיש בכלא. חנוקה בגוף שלי. עם המחשבות שלי. 

יש בי געגוע לתחושה של גבר בתוכי כאילו כבר היה בי אחד כזה.