"זהירים נפצעים הכי הרבה"

עייפה נפשית. נדה בין הרצון למות לרצון לחיות. עייפה מהלא כלום.
יש בי רצון עז לא להיות ביניכם יותר.

יש בי רצון עז לעשן.

לצום.

לצלק את עצמי.

להוכיח לעצמי שאני חיה ובו בזמן להרוס כל פיסת שפיות במושג חיים.

אני לא אוהבת להיות אנושית.

היום חזרתי לשירות. חוסר הביטחון והבילבול יכולים להרוג אותי. אני מגיעה חסרת ביטחון ומפוחדת אל המקום שבו אני הכי טבעית וברורה מאליו. מתחבאת מאחורי התפקיד והמטלות. מפחדת להיחשף. מפחדת שישרפו אותי חיה. שיצחקו לי.

חזרתי לשירות והכל בסדר חוץ ממני. הכל מקרטע, השעון כבר לא דופק בקצב הנכון.
אני מבולבלת מהמצב החדש פה. שינוי מאזן הכוחות חושף אותי בחולשתי.

מחר יום ארוך וימים ארוכים שלא זורמים בטבעיות כדי להיות כאלה מפחידים אותי. הלוואי והייתי יכולה לישון עוד קצת, להתקפל במרכז המיטה מתחת לפוך לפני שאני יוצאת להילחם בחיי היומיום הפשוטים. אני מרגישה כמו דון קישוט שנלחם בתתחנות הרוח. אני רק דוחה את הקץ של עצמי. והוא יבוא. והוא יהיה כואב.
זין.