במקום שיש אמת, שם הלב שקט

היי, אתה שם. ילד, ילד קטן. ילד קטן שלא מבין שום דבר. נו, מה קרה? אתה רוצה לומר שזה לא נכון? 

כן, פשוט שאתה מבין יותר טוב מכולם, הא? אז איך זה שאתה מפחד כל כך לעצור את המרדף שהכנסת את עצמך אליו ולעמוד? להסתכל לאן אתה רץ בכלל, מה היעד שלך? מפחיד, הא? מי יודע, אולי תגלה שאתה בכלל בכיוון ההפוך והדרך חזור מפרכת עוד יותר.

אז אולי עדיף בעצם להמשיך לרוץ. לרוץ לרוץ ולרוץ ולאן שהרגליים יובילו נרוץ. העיקר לרוץ!

אולי לא נגיע למקום שצריך, אבל לא נורא...אני יודע טוב מאוד מה אני עושה ומקסימום אני הולך לאיבוד, אני אציל את עצמי ואם לא אז לא נורא כי יכולים להציל אותי. וסליחה, למה שאני אלך לאיבוד? מה הבעיה? בטח שאני בדרך ליעד האמיתי, זה מה שכולם עושים, חייב להיות שאני עושה את הדבר הנכון.

אז איך זה שאני מרגיש ריק לפעמים? איך זה שאני מחפש למלא את החלל הזה בסרקסטיות ואלכוהול? איך זה שאני כל כך לא רוצה להסכים עם זה עד שאני בורח מזה הכי רחוק שאפשר, העיקר שלא יפתחו לי העיניים, שלא אוכל לראות, כי אז..כי אז אני באמת אהיה מחויב.

כשאתה לא רואה, אתה לא מחויב לשום דבר. אין שום דבר שיצליח לחייב אותך אם אתה לא רואה, כי בעצם, אתה לא אשם שאתה לא רואה. אתה אנוס, אתה מוגבל, זה מצב כפוי. המצב פשוט יותר כשיש על מי להפיל את האשמה. האשמה היא כזאת- אני לא רואה לאן אני רץ, אני לא רוצה לדעת שום דבר- קריטריונים כאלו בהחלט מתאימים למצב לא מחייב.

אבל המצב מסתבך עוד יותר כשאתה מתחיל להכחיש את זה. (טוב, זה כבר בעיה שלך, אתה זה שבוחר לשקר לעצמך.)

בכל אופן, תגיד, את האמת אבל, כן?

טוב לך? עכשיו, עם יד על הלב, אין אף אחד בעולם שרואה אותך חוץ ממנו. זה שיושב שם למעלה ומחכה שתפתח את הפה שלך ותדבר איתו כמה מילים. כפיות טובה יותר מזה לא קיימת. נתן לך את כל העולם והמינימום זה לפחות לדבר איתו. אז תגיד, בינינו, טוב לך?

הגעת למקום שרצית? היעד ברור? אתה זוכר מאיפה באת ומה היית? ומה אתה עכשיו? אתה עומד טוב? יציב?

מספיק חזק כדי לעמוד מול כל הנחתה שיביאו? או שתרגיש שהעולם הזה נגדך ומנסים לקפל אותך על הברכיים? אולי כדי לא להרגיש את הכאבים אתה נותן לעצמך להיות מותש, עד הסוף, עד שכבר תקרוס לשינה עמוקה ולא תקום. למי יש כוח להתמודד עם אמת שמחייבת אותך, הא?

אז ככה, ברגע זה ממש אתה חי. ממש עכשיו, אתה נושם. מבין? נושם עוד נשימה ועוד נשימה. ומי יודע מתי הנשימה תפסק חלילה? 

מה זה נראה לך, תגיד לי? נראה לך מובן מאליו שאתה יושב עכשיו ומצליח לראות משהו בכלל? נראה לך מובן מאליו שאתה נושם בלי להיות מחובר למכונת הנשמה באיכילוב? תגיד לי, מה קורה לך? מישהו חייב לך בכלל משהו?

תעשה טובה, אולי תסתכל קצת על עצמך במראה ותתבונן בעור שעוטף את האיברים שלך. אולי תחשוב, "איך זה יכול להיות שבתוך הגוף שלי מתחוללת לה תזמורת של פירוק חומרים בגוף, עיכול וכל תא בגוף יודע באופן מדויק את תפקידו בלי שום תקלות, ברוך השם?" אולי תסביר לי איך זה יכול להיות שנעשה איתך חסד ואתה אפילו לא שומע את כל התזמורת הזאת שמתרחשת בגוף שלך ואתה אשכרה יכול לתפקד רגיל יום יום בלי לדעת מה קורה בגוף שלך? הכל נעשה בצנעה, הסתר, שיהיה לך נוח לעבוד, לישון, לאכול. העיקר שיהיה לך טוב.

אז תגיד לי, תגיד לי באמת עכשיו, אתה רוצה להגיד שאתה מבין משהו ממה שקורה פה? שאתה מבין במה זכית שבכלל נתנו לך את הזכות לראות ולהרגיש טעם בפה כשאתה אוכל? או בכלל לבטא את הדעות שלך, באמת נראה לך מובן מאליו שאתה יכול להרשות לעצמך לצעוק את המחשבות שלך על אנשים? להביע רגשות כשלא טוב לך במילים? תתעורר!!!

תתבונן. אתה לא מבין כלום וזוהי עובדה. כשמתחילים להבין שלא מבינים כלום, רק אז, רק אז אולי נתחיל להבין טיפה מהחיים.

ג'וני, כרגע אתה בעזה אבל כשתצא משם בעזרת השם בריא ושלם בנפש ובגוף, אתה תקרא את המכתב הזה ותחייך.

חבר ילדות שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. גאווה לכל המדינה ובפרט למשפחה.

יש עוד חלומות גדולים ועצומים שיש לך לחזור אליהם, מחכים לך שתתפוס אותם ותעוף איתם. הלהקה שלך, היצירות שלך, רעיונות שתפתח..

"אני רוצה להיות קצין !" אמרת לי בצהיבות מתלהבת. ירדת מהרעיון אומנם אבל התקדמת בתפקיד ונהיית לאחד מהאנשים שהמפקדים הכי סומכים עליו. ראית דברים קשים בכל השירות שלך והאופטימיות שלך הלכה לפניך תמיד. גם כשיכולת לא להגיע הביתה ימים, שבועות על גבי שבועות, לא נשברת.

היית חוזר ליומיים קצרים כל כך אך מלאים בחוויות עם חברים ומשפחה. ג'ון, אני די דואגת..מתפללת המון המון ומחכה שתספר על התחושות שחווית בטנק עם החברים שישארו קרובים יותר מכל חבר שיהיה. אני זוכרת על הקשיים שהיו בהתחלה ולהסתכל על זה אחורה זה כל כך רחוק וקטן. עברת אותם כמו תותח, אז שלא תעבור את המבצע הזה ? עכשיו אתה במקום לא פשוט בכלל, על אדמה לא בטוחה ולא יציבה אבל עם שלם מתפלל שאתה וכל החיילים יחזרו הביתה בשלום. אתה אולי המודל הכי טוב לחייל. אתה אדיב ברמות שלא יתוארו. כמו שאני מכירה אותך, אתה תתמקד במטרה ותפציץ כל מה שצריך בקור רוח כי זה מה שצריך לעשות, אבל לרגע אחד לא תקפיא את הרגש כשתראה אזרח סובל, חף מפשע שמבקש עזרה, גם אם הגזע שלו שונה ממך. אתה תמיד תמצא לב לאנשים אחרים ולמרות הכל זה לא ימנע ממך לעשות את העבודה איפה שצריך. זה משהו שתמיד כיבדתי אצלך. אתה רודף שלום אבל אתה נמצא עכשיו בעזה, בדיוק בשביל זה. בשביל להגשים את השאיפה הזאת ולהתביע חותם בעולם. אתה, כמו כל החיילים קיבלתם מתנה גדולה. אתם זכיתם לשנות. להשפיע. אתם חלק ממהפכה היסטורית שתשפיע גם על העתיד. אתם, שעוד לא ראיתם הרבה בחיים שלכם, נערים, בסך הכל בני 18-21 נלחמים מול חיות אדם. בגיל שבו צעירים אחרים לומדים בקולג', ישנם בחורים אחרים שלומדים להגן על המדינה. בחורים שבן רגע מצמיחים עור של פיל ואומץ של אריות. בחורים שכבר בכלל לא נערים, ולא תוכל לומר עליהם שהם בני 18-21, כי בעיניים שלהם הם ראו יותר ממה שכל ילד בגיל הזה יכול לראות. הם ראו דברים שילדים בגיל הזה בכלל לא אמורים להתעסק בהם. נשמה חסונה שעברה ככל כך הרבה תלאות, מכאובים, קשיים, פגיעות, חרדות אבל גם המון חישולים. זה מה שהופך אותך, יונתן, למי שאתה היום. אדם ששובר את הטבע שלו כדי ללכת נגד הטבע, נגד ההגיון ולתת את כל כולך, את נעוריך, את תמימותך על אדמה שממנה בנו, ואליה גם נשוב. כשתשוב הביתה, בעזרת השם, בריא ושלם, תשאיר מאחוריך עבר שיקבר ביחד עם פראי האדם שבגללם אתם שם. אתה תחזור אבל ההסתכלות שלך על החיים תשתנה, ואם היית חזק לפני, אז עכשיו שום דבר לא יוכל להזיז אותך. ואני רוצה שתזכור, כמו שאתה כאן בשבילי ברגעים לא פשוטים, גם אם אתה לא היית פועל כמו שאני פועלת ואני מקבלת ממך תמיכה מלאה, אני מקווה שגם ברגעים כאלה, לפחות טלפתית יוצא לך לקבל תדרים חיוביים ממני ולדעת שאני מחזקת אותך ומתפללת ושכל המשפחה דואגת ומחכה לך, שתחזור לחפור על החלומות ועל השאיפות שלך, והכי חשוב..שתמיד אבל תמיד...תתקפללל כבר יא שמן !!

בעזרת השם, שכולכם, תחזרו הביתה לשלום, בבריאות בגוף ובנפש.