במקום שיש אמת, שם הלב שקט

מתי לאחרונה אמרתי לעצמי שאני אוהבת את עצמי?

שאלה מוזרה. למה אני צריכה לשאול שאלה כזאת? ברור שאני אוהבת את עצמי.

האמת, שזה לא כל כך פשוט. יש בזה חשיפה כל כך עמוקה, כל הנקודות החלשות שלי צפות פתאום. מי אוהב את הנקודות החלשות שבו?

הרי כל המטרה שלי עד היום היתה להתרחק מהן, הכי רחוק. לברוח לאיזו גבעה, להתמקם שם ולהשאיר את החולשות שלי למטה, כשאני מנותקת מהן ואין להן שום גישה אלי. להפריד את עצמי...מעצמי.

הופתעתי לדעת שהפסגה שחלמתי להגיע אליה, פסגת ה"מושלמות", לא קיימת.

ודאי שכולנו יודעים זאת בשכל, אך חלק מאיתנו ואדבר בשם עצמי לשם שינוי- פשוט לא קלטתי כמה אני רחוקה מעצמי בבריחה מהחולשות שלי.

לאן אני שואפת להגיע בעצם? למקום דמיוני? למקום לא קיים? הרי מה שאני, קיים כאן ועכשיו, בהווה החומק הזה. מה נשאר ממני כשאני בורחת כל כך מהחולשות שלי? ריק. 

יש לנו נטיה להסתכל על אנשים שאנחנו מכירים ולהשוות אותם אלינו. מה, אני לא מספיק טובה בתור מה שאני? מה ההשוואה הזאת תעזור לי?

בעולם הזה אחת העובדות הברורות ביותר הן ש"אין עוד אחד כמוני". לכל אחד מאיתנו יש יחודיות שאין לה תחליף ולא יהיה לה לעולם.

בכל ההיסטוריה לא היה ולא נברא אדם עם תכונות כמו שלך, אופי כמו שלך, מחשבות כמו שלך, רקע כמו שלך. זה פשוט לא קיים.

השם נתן תפקיד אחד ומיוחד לכל אדם ובך הוא בחר למלא את אותו תפקיד.

אז מה עוזר לי להשוות את עצמי לאדם אחר, כשאני בפני עצמי, עם יכולות אחרות, הגעתי ממקום אחר, התחלתי מנקודה אחרת ובכלל- דורשים ממני משהו אחר לגמרי- אני אני!

אז למה אני צריכה לשאוף בעצם? להתחבר לעצמי. להקשיב לעצמי, מאיזה מקום אני פועלת? מה טוב לי עכשיו? מה כדאי לי עכשיו?

יש לי תכלית בעולם. הייתכן שתא קטן בגוף האדם, שאותו שום פסורפסור לא מצליח להשיג בשכלו, שתא כזה קטן שלא ברור למדע איך הוא נוצר, שהרי ידוע שתא נוצר מהתא הקודם לו וככה הלאה, הייתכן שמתא כזה קטן נוצרתי, אני,בשביל סתם? את כל הימים האלה אני מעבירה סתם? את כל הרגעים האלה, את כל הלימודים, את כל שעות העבודה, יצירת משפחה, הבאת ילדים, סתם? אם זה סתם, עדיף להתאבד. אין מה למרוח חיים שאין להם תכלית.

אך משום מה, רוב האנשים הנורמלים, לא מעיזים לעשות כך. יש פחד טבעי שמונע מהם לעשות מעשה כל כך זר. זה זר לנו כי אנחנו רוצים לחיות. למה אנחנו רוצים לחיות? כי יש בשביל מה, יש תכלית. יש לי משמעות בחיים.

הנקודה העיקרית כאן היא שאני דבר יקר שאין לו ערך ואין לו שום תחליף. יש לי אחריות על החיים שלי, יש לי אחריות על ההחלטות שלי בחיים, מישהו סומך עלי שם למעלה שאבחר את הבחירות הנכונות ואגיע למקום הנכון ועצם העובדה שאני חיה ברגע זה, סימן שבידי הדבר היקר ביותר בעולם, בחירה.

היא זו שיוצרת משמעות בחיי. הבחירה שלי נתנה לי כי אני משהו מאד יקר שאין לו ערך, לא תחליף ולא השגה. דברים יקרים נתנים לאנשים יקרים, אם נתנה לי בחירה, זה לא סתם. זה סימן שאני אמורה להגיע באמצעותה לתכלית. לתכלית שלי, למשמעות שלי.

זה מחייב אותי לאהוב את עצמי ולייקר את עצמי. אנחנו צריכים להבין שאנחנו החברים הכי טובים של עצמנו ואם אנחנו לא נאהב את עצמנו, זה יחסר לנו תמיד ואף אחד לא יתן לנו את זה אם אנחנו לא נתן את זה לעצמנו.

לאהוב את עצמך, זה לקבל את החולשות שלך.כמובן להמשיך לשאוף, להתקדם, להשתפר אך לקבל את מה שאתה עכשיו.

לתת לעצמך מקום בעולם כי באמת מגיע לך לחיות. לתת מקום גם למה שלא הצלחת, כי אתה לא נמדד מהכשלונות או מההצלחות. אתה נמדד מהרצונות שלך, מהכוונות שלך, מההשתדלות שלך. אז גם אם נפלתי, זה לא אומר עלי שום דבר חוץ מדבר אחד-

אם יש לי רגליים ליפול איתם, אז יש לי גם רגליים לקום איתם.

אני אוהבת את עצמי באמת, כי כמוני יש רק אחת בעולם. 

היי, אתה שם. ילד, ילד קטן. ילד קטן שלא מבין שום דבר. נו, מה קרה? אתה רוצה לומר שזה לא נכון? 

כן, פשוט שאתה מבין יותר טוב מכולם, הא? אז איך זה שאתה מפחד כל כך לעצור את המרדף שהכנסת את עצמך אליו ולעמוד? להסתכל לאן אתה רץ בכלל, מה היעד שלך? מפחיד, הא? מי יודע, אולי תגלה שאתה בכלל בכיוון ההפוך והדרך חזור מפרכת עוד יותר.

אז אולי עדיף בעצם להמשיך לרוץ. לרוץ לרוץ ולרוץ ולאן שהרגליים יובילו נרוץ. העיקר לרוץ!

אולי לא נגיע למקום שצריך, אבל לא נורא...אני יודע טוב מאוד מה אני עושה ומקסימום אני הולך לאיבוד, אני אציל את עצמי ואם לא אז לא נורא כי יכולים להציל אותי. וסליחה, למה שאני אלך לאיבוד? מה הבעיה? בטח שאני בדרך ליעד האמיתי, זה מה שכולם עושים, חייב להיות שאני עושה את הדבר הנכון.

אז איך זה שאני מרגיש ריק לפעמים? איך זה שאני מחפש למלא את החלל הזה בסרקסטיות ואלכוהול? איך זה שאני כל כך לא רוצה להסכים עם זה עד שאני בורח מזה הכי רחוק שאפשר, העיקר שלא יפתחו לי העיניים, שלא אוכל לראות, כי אז..כי אז אני באמת אהיה מחויב.

כשאתה לא רואה, אתה לא מחויב לשום דבר. אין שום דבר שיצליח לחייב אותך אם אתה לא רואה, כי בעצם, אתה לא אשם שאתה לא רואה. אתה אנוס, אתה מוגבל, זה מצב כפוי. המצב פשוט יותר כשיש על מי להפיל את האשמה. האשמה היא כזאת- אני לא רואה לאן אני רץ, אני לא רוצה לדעת שום דבר- קריטריונים כאלו בהחלט מתאימים למצב לא מחייב.

אבל המצב מסתבך עוד יותר כשאתה מתחיל להכחיש את זה. (טוב, זה כבר בעיה שלך, אתה זה שבוחר לשקר לעצמך.)

בכל אופן, תגיד, את האמת אבל, כן?

טוב לך? עכשיו, עם יד על הלב, אין אף אחד בעולם שרואה אותך חוץ ממנו. זה שיושב שם למעלה ומחכה שתפתח את הפה שלך ותדבר איתו כמה מילים. כפיות טובה יותר מזה לא קיימת. נתן לך את כל העולם והמינימום זה לפחות לדבר איתו. אז תגיד, בינינו, טוב לך?

הגעת למקום שרצית? היעד ברור? אתה זוכר מאיפה באת ומה היית? ומה אתה עכשיו? אתה עומד טוב? יציב?

מספיק חזק כדי לעמוד מול כל הנחתה שיביאו? או שתרגיש שהעולם הזה נגדך ומנסים לקפל אותך על הברכיים? אולי כדי לא להרגיש את הכאבים אתה נותן לעצמך להיות מותש, עד הסוף, עד שכבר תקרוס לשינה עמוקה ולא תקום. למי יש כוח להתמודד עם אמת שמחייבת אותך, הא?

אז ככה, ברגע זה ממש אתה חי. ממש עכשיו, אתה נושם. מבין? נושם עוד נשימה ועוד נשימה. ומי יודע מתי הנשימה תפסק חלילה? 

מה זה נראה לך, תגיד לי? נראה לך מובן מאליו שאתה יושב עכשיו ומצליח לראות משהו בכלל? נראה לך מובן מאליו שאתה נושם בלי להיות מחובר למכונת הנשמה באיכילוב? תגיד לי, מה קורה לך? מישהו חייב לך בכלל משהו?

תעשה טובה, אולי תסתכל קצת על עצמך במראה ותתבונן בעור שעוטף את האיברים שלך. אולי תחשוב, "איך זה יכול להיות שבתוך הגוף שלי מתחוללת לה תזמורת של פירוק חומרים בגוף, עיכול וכל תא בגוף יודע באופן מדויק את תפקידו בלי שום תקלות, ברוך השם?" אולי תסביר לי איך זה יכול להיות שנעשה איתך חסד ואתה אפילו לא שומע את כל התזמורת הזאת שמתרחשת בגוף שלך ואתה אשכרה יכול לתפקד רגיל יום יום בלי לדעת מה קורה בגוף שלך? הכל נעשה בצנעה, הסתר, שיהיה לך נוח לעבוד, לישון, לאכול. העיקר שיהיה לך טוב.

אז תגיד לי, תגיד לי באמת עכשיו, אתה רוצה להגיד שאתה מבין משהו ממה שקורה פה? שאתה מבין במה זכית שבכלל נתנו לך את הזכות לראות ולהרגיש טעם בפה כשאתה אוכל? או בכלל לבטא את הדעות שלך, באמת נראה לך מובן מאליו שאתה יכול להרשות לעצמך לצעוק את המחשבות שלך על אנשים? להביע רגשות כשלא טוב לך במילים? תתעורר!!!

תתבונן. אתה לא מבין כלום וזוהי עובדה. כשמתחילים להבין שלא מבינים כלום, רק אז, רק אז אולי נתחיל להבין טיפה מהחיים.