במקום שיש אמת, שם הלב שקט

נשיפה. שאיפה. נשיפה. שאיפה. הרגליים פוגשות את הקרקע בצעדים מהירים והשרירים נמתחים, בקפיצות קלות מתקדם עוד קצת, הידיים חותכות את האויר, המרפקים כבר עייפים. אבל העיקר שרצים. לא מסתכל אחורה, לא יודע מה קורה בצדדים, אבל אני רץ וזה העיקר.

אני מתקדם בכלל? מתי הסוף? לאן צריך להגיע? טוב, העיקר שרצים, בסוף מגיעים.

להתחבר לטוב שיש בכל אחד, זה בעצם להתחבר בטוב שיש בתוכי, בעצמי.

כשאני מגלה את היופי שבשני, אני מגלה את היופי שיש בי.

להיות מסוגל לפרגן לאחר, זה גם להיות מסוגל לפרגן לעמי על הדברים הטובים שעשיתי.

להאשים את האחר-כי בעצם אני מרגיש אשם. תחושת האשמה זו תחושה כואבת, קשה ומאד כבדה. קשה לשאת אותה לבד, "עוזר" להטיל אותה על האחר ולהשאר "נקי". בינינו לבין עצמנו אנו יודעים את האמת, קשה להתכחש אליה ולהדחיק אותה אבל מי שהתרגל במירוץ החיים להפסיק להרגיש את הרגליים מהריצה, יהיה לו קשה לעצור ולהתבונן במה שקורה סביבו. קודם כל, זה כואב. הרגליים כאילו רצות מעצמן כל כך הרבה שנים, אפילו לא יודעות לאן. פתאום לעצור הכל? ולהתבונן? ואם זה לא מה שרציתי? כואב.

מה עושים אם זה לא מה שרציתי?

מה בכלל רציתי? האם מה שרציתי זה באמת מה שאני צריך?

אז מה אני רוצה?

זה דורש אומץ אבל בעיקר סקרנות. מסקרן אותי לדעת לאן אני הולך? מסקרן אותי לדעת מה היכולות שלי? למה אני מסוגל?

הרי החיים שלי יקרים! הרגעים שלי יקרים. מה אני בוחר לעשות ברגעים היקרים האלה? 

להיות עצוב? לבכות? לשפוט? לכעוס? או אולי 

לשמוח. לרצות לשמוח. לקום! להתבונן. באמת להתבונן..לאן אני רץ? ריבונו של עולם, לאן אני רץ? מה אני עושה?

זה לא מעגל שחוזר על עצמו, זה החיים שלי!

ישנם הריסות, נכון, ישנם חלקים שרופים, נכון. אבל יש אבנים שאפשר לבנות מהם. יש שטח ענק, מדבר שלם שמחכה לי. למה הוא מחכה שפשוט ארוץ בו סתם כך? או שאשקיע בו? שאשתול, שאזרע זרעים טובים, המדבר הזה יכול להיול להיות הצמחיה הכי ירוקה שיש אם רק אבחר. 

יש המון תחושות שאנחנו לא רוצים להתמודד איתם. תחושות שדורשות מאמץ, התבוננות מעמיקה. איך נכיר את עצמנו, אם לא נכיר את התחושות שלנו? להכיר אותם זה בעצם להכיר את עצמי. מה זה עושה לי? מה מכאיב לי? האם יש לי שליטה על זה? 

לתת לתחושה מקום, נוכחות, לתת לה לדבר אלי..עד שהיא חולפת. והיא בהחלט חולפת.

איך אכיר את התחושות של האחר, אם אני לא מכירה את התחושות של עצמי?

להכיר את עצמי זו מעלה חשובה, אולי הכי חשובה. כשאשמח במי שאני באמת, בכל חלק שבי, אשמח בכל מה שיש לי בחיים. 

זה הסוד האמיתי לחיים מאושרים, החיבור לעצמך מאפשר לך להיות מחובר לחיים ולהיות מאושר בהם.

העובדה הזאת שאני מקבל את עצמי, כמו שאני. כמובן שביחד עם זאת אני ממשיך לשאוף לעלות אך במקום שאני עומד בו עכשיו- אני עושה מה שאני יכול, אני בסדר, אני מקבל את עצמי באמת. בלי ביקורת, בלי שיפוטיות, בלי האשמה עצמית. החיים שלי הם לא מירוץ של תחרות "האצן הכי טוב"

החיים שלי הם הדבר הכי יקר שיש. הם החיים שלי.

נושם.....נושף. הרגשתי את האויר הנעים. אני צועד בשביל ומתבונן, מרגיש את הרגליים, את הידיים, הדופק רגיל, איך פספסתי את כל מה שקורה סביבי? הרי יש פה אנשים איתי.

אני אומנם לא רץ, אבל אני בהחלט מתקדם.

אני רוצה לפרוק הכל..גם את המעט שנשאר. אני כל כך שלמה עם הדרך שלי, 

אני חוזרת הביתה, אני בדרך הביתה, אבא. ההקרבות האלה לא פשוטות אבל הן שוות את זה, אני יודעת. 

זו הדרך שעושה לי טוב באמת.

יצאנו 4 שנים. כל כך אהבנו והיינו מחוברים רוחנית ברמות עצומות. ראינו את עצמנו מתחתנים, מקימים משפחה, חיכינו לסיים את הצבא, חיכינו לשחרור שלנו כדי להיות ביחד ולהתראות כל יום. אתה היית חוזר שלוש שנים פעם בשבועיים וככה זה היה עובר.

תמיד ידעת שיש לתורה מקום עמוק אצלי בלב אבל לא ידעת עד כמה. גם כשסיפרתי את החוויות ההזויות שלי, לא הבנת אותי. אפילו שאמרת לי שאתה מבין...לא הבנת.

היה לי לא טוב כל כך הרבה שנים. בכיתי כל כך הרבה בלילות כי הרגשתי שאני לא עושה את מה שאני באמת באמת רוצה. כל כך פחדתי להתחיל מחדש, להיוולד מחדש ולהפרד מהעולם שהתרגלתי אליו, מהעולם שבניתי. אבל בדיעבד אתה רואה איך הכל מתרסק מול העיניים, עולם כל כך שקרי ומזויף, מלא בדמיונות ובהתרגשויות מתעתעות. זה היה המבחן הכי עצום בקשר שלנו. אם חשבנו שהצבא הוא המבחן, טעינו. 

לא הצלחת להכיל אותי. הייתי גדולה עליך. אמרת שאתה רוצה לחיות בצורה ארצית, חומרית, אבל אני לא במקום הזה..אני כל כך לא במקום הזה..אני מצטערת. ניסיתי לחיות ככה, זה פשוט הורס אותי, אני לא מסוגלת. אתה מכולם ראית אותי כל כך הרבה פעמים מתרסקת ונשברת, מתרוקנת מחיות בלי חיים רוחניים ואמיתיים. אמרת לי דברים כל כך כואבים אחרי הפרידה. האהבה שלנו נפלה במבחן.

הראת לי שאתה מבין אותי וברגע האמת הכל קרס, זיוף, כמו כל העולם השקרי הזה. 

גבר שאוהב אותך צריך לכבד את ההחלטות שלך, אם זה מה שעושה לך טוב באמת. זו אומנם דרך כואבת לגלות את זה, אבל היא טובה והיא משתלמת לחיים של שניכם להבין אם זה מספיק חזק ואמיתי. מה ששלי ומה שנגזר להיות שלי, יהיה שלי. אם נגזר שאנחנו זוג מן השמיים, ככה זה יהיה ויתהפך העולם. אם לא, אז לא הפסדתי כלום, כי בעצם, לא לקחו לי כלום...כי זה לא שלי. אמרת לי דברים שפקחו לי את העיניים, גרמת לי להבין שגבר שאוהב אותי באמת, יקבל אותי גם אם אשתנה. מסתבר שאיתך זה לא היה ככה, וזה בסדר. כל דבר שקורה יש לו סיבה טובה, עדיף שנפרד עכשיו מאשר שנתחתן ואז נתגרש, לא ?

גבר שאוהב אותך באמת יקבל אותך גם כשתשתני.

היתה אהבה גדולה, היא פשוט לא היתה מספיק חזקה בשביל להתמודד מול האמת הזאת והאמת הזאת חזקה מהכל.

גבר צריך לאהוב אותך, את האישיות שלך, את הפנימיות שלך ואם הוא מחובר אלייך, לאישיות שלך באמת באמת, הוא ילך איתך. כי לא הגוף שלך הוא זה שיחסר לו, אלא הפנימיות שלך, הנשמה שלך, שאין כמותה או דומה לה בכל העולם. אם הוא קשור אלייך באמת, הוא יהיה איתך כי אין ספק שהדרך  שבחרתי בה זו הדרך הנכונה והאמיתית. אני יודעת שגם אתה חושב ככה, כי הסכמת איתי ואמרת שאין לך את הכוחות לעבור את הדרך הזאת כי זה לעמוד מול כל העולם. אני גם יודעת שאתה מחפש עכשיו את המשמעות לחיים כמו שאני חיפשתי ואני יודעת שתמצא בעזרת השם. אתה תמצא אותה ואת האישה האמיתית שתשלים אותך, כמו שאני לא הצלחתי. קצת עצוב לי שאתה רואה את האמת ומפחד ממנה כל כך. אבל לכל דבר יש עת ובזמן המתאים דברים יתחילו לקרות. 

עבר יותר מחודש ולאט לאט זה משתחרר ממני..

חוויתי עולם ודרך חיים שלא רציתי לחיות בה כי היא באמת שרפה אותי מבפנים, למרות שידעת את זה וראית את זה, בחרת לכעוס עלי. 

כשיש מגע, אנשים מתחילים להיות משוחדים, להקשר לדברים שיכולים להיות לא טובים להם וכאן האוביקטיביות בורחת. רק כשאין מגע את יכולה לדעת מה טוב לך ולהבין אם הוא מחובר אלייך או לגוף שלך. 

הבנתי לא מעט דברים בדרכים כואבות, אבל הן נכונות ויכלו להיות כואבות יותר. שום דבר אבל שום דבר לא שווה את זה אם את נותנת לפחד שלך להניע אותך. חיים חומריים פשוט לא שווים את זה, הם לא נותנים לי כלום. אז את לומדת לקחת את החומר ואת הרוח, לוקחת כלי ריק ומכניסה לתוכו תוכן. מחברת שני עולמות שונים ומרימה אותם למעלה, מקדשת אותם. 

נושמת עמוק, אני מתקדמת. עוד צעד ועוד צעד בדרך הביתה..

אלוקים, זרקתי את עצמי לחסדים שלך, בבקשה, תחזיק אותי שלא אפול.