במקום שיש אמת, שם הלב שקט

מתי לאחרונה אמרתי לעצמי שאני אוהבת את עצמי?

שאלה מוזרה. למה אני צריכה לשאול שאלה כזאת? ברור שאני אוהבת את עצמי.

האמת, שזה לא כל כך פשוט. יש בזה חשיפה כל כך עמוקה, כל הנקודות החלשות שלי צפות פתאום. מי אוהב את הנקודות החלשות שבו?

הרי כל המטרה שלי עד היום היתה להתרחק מהן, הכי רחוק. לברוח לאיזו גבעה, להתמקם שם ולהשאיר את החולשות שלי למטה, כשאני מנותקת מהן ואין להן שום גישה אלי. להפריד את עצמי...מעצמי.

הופתעתי לדעת שהפסגה שחלמתי להגיע אליה, פסגת ה"מושלמות", לא קיימת.

ודאי שכולנו יודעים זאת בשכל, אך חלק מאיתנו ואדבר בשם עצמי לשם שינוי- פשוט לא קלטתי כמה אני רחוקה מעצמי בבריחה מהחולשות שלי.

לאן אני שואפת להגיע בעצם? למקום דמיוני? למקום לא קיים? הרי מה שאני, קיים כאן ועכשיו, בהווה החומק הזה. מה נשאר ממני כשאני בורחת כל כך מהחולשות שלי? ריק. 

יש לנו נטיה להסתכל על אנשים שאנחנו מכירים ולהשוות אותם אלינו. מה, אני לא מספיק טובה בתור מה שאני? מה ההשוואה הזאת תעזור לי?

בעולם הזה אחת העובדות הברורות ביותר הן ש"אין עוד אחד כמוני". לכל אחד מאיתנו יש יחודיות שאין לה תחליף ולא יהיה לה לעולם.

בכל ההיסטוריה לא היה ולא נברא אדם עם תכונות כמו שלך, אופי כמו שלך, מחשבות כמו שלך, רקע כמו שלך. זה פשוט לא קיים.

השם נתן תפקיד אחד ומיוחד לכל אדם ובך הוא בחר למלא את אותו תפקיד.

אז מה עוזר לי להשוות את עצמי לאדם אחר, כשאני בפני עצמי, עם יכולות אחרות, הגעתי ממקום אחר, התחלתי מנקודה אחרת ובכלל- דורשים ממני משהו אחר לגמרי- אני אני!

אז למה אני צריכה לשאוף בעצם? להתחבר לעצמי. להקשיב לעצמי, מאיזה מקום אני פועלת? מה טוב לי עכשיו? מה כדאי לי עכשיו?

יש לי תכלית בעולם. הייתכן שתא קטן בגוף האדם, שאותו שום פסורפסור לא מצליח להשיג בשכלו, שתא כזה קטן שלא ברור למדע איך הוא נוצר, שהרי ידוע שתא נוצר מהתא הקודם לו וככה הלאה, הייתכן שמתא כזה קטן נוצרתי, אני,בשביל סתם? את כל הימים האלה אני מעבירה סתם? את כל הרגעים האלה, את כל הלימודים, את כל שעות העבודה, יצירת משפחה, הבאת ילדים, סתם? אם זה סתם, עדיף להתאבד. אין מה למרוח חיים שאין להם תכלית.

אך משום מה, רוב האנשים הנורמלים, לא מעיזים לעשות כך. יש פחד טבעי שמונע מהם לעשות מעשה כל כך זר. זה זר לנו כי אנחנו רוצים לחיות. למה אנחנו רוצים לחיות? כי יש בשביל מה, יש תכלית. יש לי משמעות בחיים.

הנקודה העיקרית כאן היא שאני דבר יקר שאין לו ערך ואין לו שום תחליף. יש לי אחריות על החיים שלי, יש לי אחריות על ההחלטות שלי בחיים, מישהו סומך עלי שם למעלה שאבחר את הבחירות הנכונות ואגיע למקום הנכון ועצם העובדה שאני חיה ברגע זה, סימן שבידי הדבר היקר ביותר בעולם, בחירה.

היא זו שיוצרת משמעות בחיי. הבחירה שלי נתנה לי כי אני משהו מאד יקר שאין לו ערך, לא תחליף ולא השגה. דברים יקרים נתנים לאנשים יקרים, אם נתנה לי בחירה, זה לא סתם. זה סימן שאני אמורה להגיע באמצעותה לתכלית. לתכלית שלי, למשמעות שלי.

זה מחייב אותי לאהוב את עצמי ולייקר את עצמי. אנחנו צריכים להבין שאנחנו החברים הכי טובים של עצמנו ואם אנחנו לא נאהב את עצמנו, זה יחסר לנו תמיד ואף אחד לא יתן לנו את זה אם אנחנו לא נתן את זה לעצמנו.

לאהוב את עצמך, זה לקבל את החולשות שלך.כמובן להמשיך לשאוף, להתקדם, להשתפר אך לקבל את מה שאתה עכשיו.

לתת לעצמך מקום בעולם כי באמת מגיע לך לחיות. לתת מקום גם למה שלא הצלחת, כי אתה לא נמדד מהכשלונות או מההצלחות. אתה נמדד מהרצונות שלך, מהכוונות שלך, מההשתדלות שלך. אז גם אם נפלתי, זה לא אומר עלי שום דבר חוץ מדבר אחד-

אם יש לי רגליים ליפול איתם, אז יש לי גם רגליים לקום איתם.

אני אוהבת את עצמי באמת, כי כמוני יש רק אחת בעולם. 

מהו אדם? אדם מורכב ממידות. ומהי מידה? מלשון מדידה, למדוד דבר מה. על כן, כל מידה שיש לנו, צריכה להיות במידה. עלינו למדוד את עצמנו ולשמור על איזון, לשמור על התאמה בין מה שאנחנו מבפנים לבין מה שאנחנו משדרים חיצונית.

לא תמיד פשוט להבין שיש משהו בעצמנו שצריך לשנות, לתקן או לשפר. הרבה יותר פשוט להמשיך ללכת גם אם לא כל כך יודעים לאן. חוץ מזה שזה מאוד מאוד נוח להרים גבה ולומר "ככה אני" ושיקפצו כולם. אבל העניין הוא, שזה פוגע בנו וחבל כי מי שמפסיד מזה זה בסך הכל האדם עצמו.

אדם יכול להגיע לשלמות המידות אם יעבוד על עצמו מאוד מאוד חזק. אחד החכמים אמר שעל מידה אחת לוקח 70 שנה לעבוד כדי להגיע לשלמות המידה. אבל לפני שאנחנו מתחילים לחשוב באופן שלילי, נאמר גם שברגע שאדם עובד באופן עקבי ונכון על מידה אחת, זה אוטומטית יכול להשפיע גם על שאר המידות. כי בעצם, הכל משפיע אחד על השני, זה כמו ספירלה. אז מה הן המידות בעצם? יש מידות טובות ויש מידות פחות טובות אבל כל מידה אפשר לכוון לכיוון חיובי. ענוה, בושה, הרצון, הנדיבות וכ'ו..ויש כאמור גם מידות פחות טובות ובינהן זה הכעס, הגאוה, הקנאה..אז חוץ מכעס, אין שום מידה שאפשר לקחת אותה למקום חיובי כי בעצם- כעס הוא דבר מאוד חמור. לא משנה מה קורה לאדם, האדם מחויב לשלוט על עצמו ולהבין שזה מה שמבדיל בינו לבין כל בריה אחרת- השליטה על עצמו. הבחירה להשליט את השכל על הלב זה הדבר המופלא ביותר שהאדם מסוגל לעשות. לא חבל להעביר חיים שלמים כשבמקום לנצל את המושכות לידיים שלנו אנחנו נותנים לשכל להכנע ללב? איפה השכל שלנו?!

אז בכל אופן, הכעס לא מוצדק בשום מצב. גם אם עשו לנו את הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות ואנחנו באמת באמת צודקים- זה עדיין לא מצדיק את הכעס שלנו ויש לזה כמה טעמים. אחד הטעמים הוא שיש לנו נשמה. אני די בטוחה שברור לכל אדם נורמלי שמשהו רוחני מפעיל את הגוף, ואם לא, אתם מוזמנים למצוא לי רופא שיסביר לי מאיפה הלב שלנו מקבל פולסים חשמליים, משאבה מטורפת שיכולה עם כוח כזה להיות חזקה יותר מכל תחנה כוח שאדם יכול להמציא. אז תגידו לי, בבקשה, איך זה ששיש לנו בתוך הגוף הקטנטן שלנו משאבה מטורפת שפועלת כל רגע בלי לעצור לא משנה איזו פעילות אנחנו עושים? פעולה שכביכול נראית לנו מובנת מאליו גם כשאנחנו נמצאים ברכבת הרים. בכל אופן, קצת מחשבה לא תזיק.

אז הנשמה שיש לנו, "טהורה היא". כל אדם באשר הוא, קיבל נשמה טהורה-מה הוא עושה איתה? פה כבר נכנסת הבחירה של האדם. אדם יכול להשחית את עצמו בידיים שלו עם בחירות שגויות שמשאירות צלקות בנפשו. צלקות אלו שלא כמו בגוף האדם, לא מתאחות ונעלמות, שגם זה כמובן- דבר פלא עצום. מישהו יכול להסביר איך פצע, שכאב פשוט נעלם אחרי זמן מה? איך הרקמה מעלימה את הפצע הזה והעור מתאחה ברמה כזאת שאנחנו אפילו לא זוכרים איפה הפצע היה וגם לא מרגישים ולא רואים זכר למכה? אז בנשמה זה לא ככה. הנשמה יכולה או לעלות מהבחירות הטובות שלנו או להפצע-ולהפצע קשה.

אדם יכול להגיע למצב שהוא משתמש במידות הטובות שלו לכיוון לא נכון. המצב הטבעי של האדם הוא מצב עם מידות מתוקנות, מצב של מידות מושחתות זה מצב חולה. בחולי- צריך לטפל. כמו אדם כשכשהוא בריא הכל תקין אצלו ופועל טוב, כך אצלנו, הבריאות הנפשית שלנו תלויה במידות הטובות שלנו. אדם שלא עובד על עצמו ונהיה עצל, רגזן, כעסן, תאותן..- הורס את עצמו ונהיה חולה. הנשמה נהיית חולה ומושוחתת ועלינו לשמור עליה בריאה ונקיה כי ככה בעצם קיבלנו אותה וגם כי זה פשוט לא מצב טבעי להיות עם מידות מושחתות. אדם מטבעו צריך להשליט את השכל על הלב ולא ההפך. על כן, אני מאמינה שבכוחנו לשנות, לתקן ולשפר וההוכחה המרשימה ביותר זה שהימים מתחדשים ואין רגע שחוזר על עצמו, ללמד אותנו שיש לנו עוד יום לתקן, עוד יום שמאיר לנו את הדרך לנסות מחדש.

הרווחנו עוד יום שאנחנו יכולים לעשות עם עצמנו משהו. עוד יום חדש- כדי שאנחנו עצמנו נתחדש.