הארכיון של מאי

בית הספר היה 5 דקות הליכה ברגל מהבית שלי, אבל אלה היו 5 דקות הליכה של סבל עבורי בתור ילדה - כי ידעתי מה מחכה לי באותו היום.

הייתי הילדה הזאת שאף אחד לא מדבר איתה כי זה פשוט פאדיחות, כי אינטרקציה איתה חייבת להיות שלילית עד כמה שאפשר.

ולמה? כי צריך איזה מישהו לשנוא ולהאשים אותו בהכל, נכון?

מישהו שיהיה שק איגרוף או סמרטוט רצפה של הכיתה.

ולא היו לי חברות לשחק איתן, אז תמיד הייתי יוצאת החוצה לגן השעשועים שנמצא מתחת לביתי.

הייתי מסתובבת שם יחפה, משחקת עד הערב עם ילדים אחרים שלא ידעתי עליהם כלום חוץ משמם.

אף פעם לא באמת דיברנו על דברים או עשינו יותר מדיי, אבל היינו משחקים ביחד.

היינו ממציאים משחקים, היינו סוג של חבורה כזאת.

לא היינו קובעים מתי להיפגש, אבל היינו נפגשים כל פעם - כי כל אחד מאיתנו היה יורד למטה בשביל לפגוש את האחרים.

נתנו שם לחתלתול החמוד שהיה מסתובב בגן השעשועים הרבה, לקחנו אותו מדי פעם לוטרינר שנמצא לא רחוק, ודאגנו לו לאוכל ומה שצריך. נזהרנו שלא לתת לו חלב, כי הייתה לו אלרגיה לזה.

וזה היה המקום החם שלי.

המקום בו הייתי הילדה הרצויה, האהובה, הכי שייכת שבעולם.

שכולם היו מקשיבים לשטויות שלי וצוחקים ממני, צוחקים איתי.

המקום שחיזק אותי הכי הכי, ונתן לי תקווה - שאולי יום אחד יאהבו אותי בגלל מי שאני.

והיום במבט לאחור אני מבינה, הם לא היו שונים ממני, ואני לא הייתי שונה מהם.

כולנו היינו ילדים שבסה"כ חיפשו מישהו לשחק איתו אחר-הצהריים עד הערב.

רק רצינו קצת תשומת-לב, אהבה, חברים, ועוד המון דברים.

הורידו את המתקנים שהיינו משחקים בהם והחליפו בחדשים. ואת הקרוסלה המיוחדת בה תמיד היינו מסתובבים כל כך מהר שכמעט היינו עפים, ואז צוחקים - איפה שהיינו משחקים את המשחק המוזר הזה עם הנעליים שפעם המצאתי וכולנו השתתפנו יחד עם הילדים שהיו מצטרפים באמצע, אפילו לא טרחו להחליף. פשוט הורידו אותה. ואני עוברת ליד הגן וזה פשוט כואב לראות, למרות שכבר לא אשחק שם יותר - כי חלק חשוב מהילדות שלי כבר לא נמצא שם.

עד היום אני הולכת לשם לפעמים, כשיש איתי חברים. אני מתיישבת שם, ורואה דמויות מוכרות מהילדות, ואת המתקנים הישנים. כולם צוחקים, שמחים, רצים וקוראים אחד לשני. ויש שם עוד פארק אחד גדול עם מזרקה, שתמיד שאני הולכת לאנשהו בכיוון - אני עוברת דרכו. פחות אהבתי אותו כי היו מלא ענפים מעצבנים בחול ולא יכולתי להסתובב יחפה, אבל הוא נוסטלגיה עבורי בכל זאת. ולמרות שזה מאריך את הדרך - אני עוברת בו תמיד. וגם שם חסרים כמה מתקנים, אבל דבר אחד נשאר בשני המקומות האלה - וזה הזכרונות.