יומן מסע

השנה לא חפפתי ראש אפילו פעם אחת

 בשמפו רגיל.  בדיוק לפני שנה שמעתי איפשהו על טרנד ה- no poo, היינו, בלי שמפו. הרעיון הוא שחפיפת הראש בשמפו ומרכך מסירה לא
רק את הלכלוך מהקרקפת והשערה אלא גם את השומן הטבעי שמופרש מהעור. אני חופפת עם סודה לשתיה – חומר פלא עם תכונות אנטי-בקטריליות ויכולות ניקוי ולפעמים עם חומץ תפוחים (בבחינת מרכך שיער). למרות איך שזה אולי נשמע למי שלא מכיר, השיער שלי מעולם לא היה יותר רך, נעים ומלא ברק. ונקי. שיטת ה-no poo נתנה לי הזדמנות לחשוב מחדש על מושגי הניקיון בחברה שלנו ועל מה שנדמה שצריך, ומסתבר שלא צריך. פחות הוא יותר.

השנה לא היה לי רכב

בדיוק בראש השנה שעבר התרחשה התאונה הקטנה שלנו שהשביתה סופית את הרכב שלי וגרמה לי לנסות לחיות
בלי אוטו. כמה חודשים התנהלתי בתחבורה ציבורית ואחר כך קניתי את האופניים האדומים האהובים שלי, ומאז אני איתם, מדוושת לכל מקום בעיר. בסופי שבוע, כשלפעמים נוסעים מחוץ לעיר, אנחנו נוסעים ברכב של הפנדה. ברור לי שהסידור עובד בשבילי בצורה מושלמת
בזכות הרכב של הפנדה. אבל כך או כך, אני מרוצה מתוספת הפעילות בחיי ומהחופש מהצורך לחפש (ולא למצוא) חניה.  החיים בלי רכב נתנו לי הזדמנות לחשוב מחדש על מושגי הנוחיות בחברה שלנו ועל מה שנדמה שצריך, ומסתבר שלא צריך. פחות הוא יותר.

השנה אתגרתי את הדימוי העצמי שלי, ולמדתי ענווה מהי

תמיד חשבתי שאני קולטת אנשים במהירות ובדייקנות, אבל כמה מקרים שקרו לי השנה גרמו לי לחשוב שוב על יכולותיי.
הנה מקרה אחד. במשך השנה התנדבתי במסגרת של הורים מתנדבים. שם, יצא לי להכיר, במשמרת משותפת, אישה בת גילי לערך. יחד הסתובבנו ברחובות ומלאנו את הזמן בשיחה. האישה פטפטה בעליצות, עצרה להריח פרחים ולחבק עצים, וליוותה את כל פעולותיה
בדיבור קליל וסתמי. בעיקר, התעכבה ליד כל חתול וניסתה לשדל אותו להתלטף, ולכל חתול, ללא הבדל שפם, פרווה או זנב, קראה בשמחה: "איזה מאמי!". טיפשונת חביבה, סיכמתי בייני לבייני. בחתול השלישי, ובניסיון להעלות את השיחה לפסים קצת יותר מעניינים,  הערתי שגם אני מאוד אוהבת חתולים. היא סיפרה שהיא, ועוד כמה נשים, דואגות לחתולים במקום העבודה שלה, מאכילות ומטפחות אותם. איפה את עובדת? שאלתי. בבית חולים, ענתה. בטח כוח עזר או אחות מעשית, חשבתי. היא המשיכה לספר שהיא שמה לב שלא רק היא והעובדות האחרות נהנות
מהטיפול בחתולים אלא שגם החולים אוהבים את נוכחותם בגינה. וכולם מקבלים את זה? אני שואלת. מסתבר ש"הטיפשונת" היא רופאה בכירה, מנהלת מחלקה מורכבת וקשה באחד מבתי החולים. פתאום הדיבור הקליל שלה לא ניראה לי יותר כמו סממן לריקנות, אלא דרך להתמודד עם הסבל האנושי הבלתי נסבל שהיא חווה כל יום במסגרת תפקידה. נשכתי את השפה ולמדתי לקח. כל כך קל ליפול למלכודת התוויות, למלכודת אוספי התכונות. פחות תוויות זה יותר.  

השנה נוכחתי (שוב) בפער בין רוממות המילים ושפלות הרוח והמעשה

התפכחתי והתבגרתי השנה. זה לא שלא ידעתי קודם, אבל כנראה הצלחתי, באמצעות מנגנוני הכחשה מורכבים
ונסתרים, להרחיק ולהדחיק את הפערים הללו ולדחוק אותם אל מחוץ לחיי, כאילו יש בידי להתחמק מדרכי העולם. כמה מקרים שקרו השנה חשפו אותי לפער בין תדמית לבין מהות, בין מילים נכוחות לבין מעשים מבישים, בין מראית עין של ערכים להעדר עמוד שדרה מוסרי. והפעם, בניגוד לעבר, לא הכחשתי והרחקתי, אלא מצאתי בי את הכוח להביט למצב בלבן של העיניים וגם לראות את המקום שלי ביחס למצב. מצאתי דרכים, וזה לא תמיד היה קל, להישאר נאמנה לעצמי תוך לקיחת סיכונים מחושבים. אני עדיין עצובה, עדיין מתפלאת על דרכו של עולם ודרכם של אנשים, אבל קצת פחות. פחות זה יותר.

השנה הגור הפך סופית למתבגר (ומעתה זהו שמו)

השנה גיליתי את השאדו יוגה

השנה חייתי יותר את חיי הנוכחיים ופחות את חיי האלטרנטיביים

השנה הייתי אהובה יותר מתמיד (תודה, תודה) ואהבתי יותר מתמיד