יצאתי החוצה בעצבים, מתכוונת לרוץ עם התסכול היומי והאכזבה מהחלומות. למה בכלל לחלום? שאלתי את עצמי. לא רציתי להיות כמו הזקן הערבי ההוא שהנער ב'אלכימאי' פגש בתחילת דרכו. החלום על הביקור במכה עשה אותו מאושר, נתן לו סיבה להתקיים, והוא מעולם לא ניסה להגשים חלום זה מכיוון שפחד כי לא תהיה עוד סיבה לחייו. לא. אני צריכה להגשים את חלומותיי, ואם אגשים אותם, ארגיש כי קיומי לא קיום שווא. אם אגיע לשיא, אנסה להירגע, לנשום עמוק ולהמשיך לחיות עם חלומות קטנים יותר.

אבל למה בכלל לחלום? שאלתי את עצמי. מצד אחד החלום בונה אותנו. השאיפות, האמונה בעצמנו, המטרות שלנו בחיים. מצד שני, החלומות לא פעם הפכו אותי לאדם אומלל שלא מצליח להגשים אף אחד מהם.

סיימתי את הסיבוב הראשון בעוד התשובה סללה את דרכה למוחי. לחלום כדי להילחם על הגשמת החלום. להילחם זה לאו דווקא סבל, אלא הגשמה גדולה בפני עצמה. תחשבו על זה, להילחם על מה שחשוב לכם. להילחם על מה שאתם מאמינים בו. להתעקש על ההצלחות. יש פרס גדול יותר מהזכות הזו?

להילחם קשה אם צריך, עד שזה מגיע. וכמה סיפוק תרגישו אז!

אז אני ממשיכה לחלום וללכת בעקבות החלומות שלי. ממשיכה להילחם.

לא מרימה ידיים.

אף פעם.