מאיפה להתחיל... בואו נגיד שאני שונאת מקומות עם הרבה אנשים. אני שונאת קניונים, יש שם יותר מדי אורות, יותר מדי צבעים, יותר מדי פניות, מדרגות, צעקות. תמיד אני מרגישה מאוימת, תמיד אני מרגישה כאילו אני הולכת ליפול או להיתקע במישהו, כשבאותו הרגע כל העיניים יהיו מופנות אליי. חרדה חברתית? חשבתי שהיא עברה בסביבות כיתה ט'.

אני שונאת חנויות בגדים. לא אוהבת לחפש, לא אוהבת למדוד, לא אוהבת שמציעים עזרה, לא אוהבת לקנות. אני שונאת חנויות. כלומר, רוב הזמן. אני אף פעם לא יודעת להגדיר למוכרים מה אני צריכה, אני אף פעם לא מוצאת את מה שאני צריכה, הסגנון שלי לא קיים בארץ. וכל המראות האלו מזכירות לי כמה אני שונאת את הרגליים השריריות שלי, את הבגדים שלי, את הגובה שלי, את עצמי.

אני שונאת מסעדות. אני שונאת לאכול מול אנשים, שונאת לאכול במקומות לא מוכרים לי עם אנשים לא מוכרים מסביב, זה מוריד לי את התאבון. היום בכלל נתקעתי עם סלט כי המלצרית הערסית לא הסכימה להגיד לי אם יש משהו לא חלבי. אני גם בספק אם היה. טוב מאוד, גם ככה לא בא לי לצאת לשומקום.

שונאת לחיות?

לפעמים אני מגיעה למסקנה שאני לא מכירה את עצמי. לא יודעת איפה טוב לי, איפה רע. זה תמיד משתנה. לפעמים אני מרגישה שהאדם אותו אני אוהבת כל כך, בכלל זר לי. לפעמים אני נמלאת הרבה אנטי מבלי לדעת בכלל למה, לפעמים אני לוקחת ללב אפילו שלא אכפת לי, לפעמים אני לא יודעת לעמוד על שלי, לא יודעת מה אני.

אני כאילו חלק שקוף במשוואה של העולם הזה. אני עיניים ותו לא. אני מסוגלת לראות כל דבר מאלפי זוויות, מה שעוזר לי לא לשפוט מהר או לא לשפוט כלל. מה שמפריע לי לתפוס עמדה, מפריע לי להיות מ-י-ש-ה-י.

לפעמים נדמה כאילו לא הולידו אותי במין הנכון, ביקום הנכון. אולי אני סתם טעות.

אני מזכירה לעצמי לנשום עמוק (או להפסיק לנשום כבר), כי אם קשה לי עם הכלום, מה יהיה כשבאמת יהיו סיבות לקושי?

זה בטח החום, העייפות ותסמונת קדם וסתית או משהו,

אלה תמיד התירוצים שלי.

מחר יעבור,

אולי.