אז אתמול חזרתי מרומא אחרי חמישה ימים של מקומות יפיפיים, קצת איטלקית, כאבי גב, כאבי רגליים (אל תלכו עם אולסטאר למרחקים ארוכים) והרבה מלוכסני עיניים. אכתוב גם על האוכל כי להיות טבעונית שם היה אתגר לא קטן, במיוחד עם אבא שלי שהוא התגלמות האטימות בנושא. כל הטיול הוא עשה לי פרצופים.

הטיסה הראשונה שלי לוותה בישיבה ליד החלון וצפייה בנוף הנשקף ממנו, מה שרק הגביר את הרצון שלי לעשות צניחה חופשית יום אחד, או לעוף. ארוחת הבוקר במטוס אל-על (שמעתי שהם הטיסו חיות לשם ניסויים, אבל לא יכולתי לשנות משהו ולא לטוס איתם), כללה יוגורט, עוד משהו חלבי, עוד משהו חלבי, עוד משהו חלבי, עוד משהו חלבי, לחמניה קטנה וסלט. נחשו מה אכלתי

ביום הראשון, ה-25.6, נחתנו באזור השעה 8:30 (בארץ 9:30). מסתבר שאבא בדק כבר באיזה וייה* המלון שלנו ואיך מגיעים אליו. הצלחנו למצוא אוטובוס (בעלייה אליו פגשנו ישראלים אותם ניסינו לשאול משהו באנגלית, ואז גילינו שבעברית יהיה קצת יותר קל), אחרי כן עלינו לרכבת עם כרטיסי המטרו שתקפים למאה דקות מאז תחילת השימוש (אדיר, לא?), ואז עוד אוטובוס... והגענו למלון. המלון היה רחוק מהמרכז וגם לא יותר מדי מפנק, אבל אני לא בן אדם מפונק וזה היה בסדר גמור. אוקיי, חוץ מזה שלא היה לי מה לאכול, אבל לא נורא.

לא יצאנו יותר מדי, רק הסתובבנו באזור המלון, היינו עייפים מהטיסה ומההשקמה בשתיים בלילה.

ביום השני ה-26.6 התעוררנו, אכלנו (או לפחות ניסינו, כי אם אבא התלונן שאין מה לאכול, תתארו לעצמכם מה קרה לי) והלכנו לכמה אתרים, ביניהם כנסייה מהממת. אני רצינית, הכנסיות שם זה משהו מיוחד. הן עשירות בזהב, ציורים מושקעים, תקרות יפות, נברשות... לצערי איכות התמונות מבפנים ירודה בגלל האור העמום. אחרי כן היינו בכיכר כלשהי עם פסלים (גם פסלים יש שם בשפע).

בצהריים נכנסנו למסעדה. הסברתי למלצר שאני רוצה משהו בלי גבינה או ביצים (הוא לא הבין מה המשמעות של Vegan), ואחרי שהוא עבר על רשימת גופות למיניהם והבנו שאני לא אוכלת דברים כאלו, הוא הביא לי פסטה פסטו טעימה מאוד, סלט ולחם. הלחם שלהם תמיד קשה משום מה. אמרתי גרציה* והמשכנו בדרך. בערב כבר קניתי לעצמי מעדני סויה של אלפרו בטעם קרמל. לא התלהבתי מהם, אבל האבא אוכל-כל שלי דווקא אהב כשהבאתי לו לטעום.

ביום השלישי, ה-27.6, הלכנו לקולוסיאום וסביבתו. בקולוסיאום הייתה כמובן צפיפות אוכלוסין מטורפת. היה אחד נחמד שהציע בעצמו לצלם אותי ואת אבא שלי ביחד. עוד אחד הציע זאת כשכבר הלכנו משם, באיזה מקום אחר. כמו כן היה באזור מוזיאון נורא יפה עם ציורים וציוד (הדבר הלבן בתמונות), מסתבר שהוא די מודרני בניגוד למה שחשבתי. 

היה חם נורא, התלבטתי מה יותר גרוע-לשים גופייה או חולצה שחורה. הבנתי שחולצה שחורה זה לא נורא כל כך ובדיוק שכנעתי את אבא שלי לקנות ע-ו-ד משהו ש-חור, כי לטענתו כל הארון שלי שחור ובלה בלה בלה. קניתי גם כובע נחמד שקרה לו משהו בהמשך. תצטרכו לקרוא כדי לדעת מה... טה דה דה דם...

בצהריים אכלתי סלט מושקע ולחם קשה. בערב קניתי עוד מעדנים שהם 100% ויגטייל* של חברה אחת, לא בטוח אם היא משווקת מוצרים לארץ. קוראים לה Valsoia. הפעם הקרמל היה טעים והקקאו מזכיר מעדן קרלו רגיל למדי.

כתבתי לרוסי בפייסבוק שם במלון, אחרי שהייתי צריכה לעבור סדרת מבחני אבטחה קפדניים ומיגעים כי זה לא זיהה את המקום ממנו התחברתי. הוא ענה לי מיידית. יצא לי לחייך כמה שעות לאחר מכן.

ביום הרביעי ה-28.6 הלכנו לותיקן אחרי שאילתרתי לעצמי איזה קורנפלקס עם מים וסוכר לארוחת בוקר. אבא התעקש שאקנה חולצה לבנה כדי שלא יהיה לי חם ואלבש אותה. אני לא אוהבת בגדים לבנים 

זיהיתי המון ציירים במוזאון, זה היה כיף. בנוסף היו ציורי קיר ענקיים, שברגע שראינו אותם יצא מהפה שלנו "וואו..." ארוך. היו כמובן גם פסלים, שטיחים ענקיים תלויים, משהו מצרי (אפילו הייתה שם מומיה אמיתית), כנסייה מרשימה והמון המון אנשים. בכנסייה איבדתי את הכובע שלי, אז מצאנו פתרון אחר... (רמז: הוא נמצא באחת התמונות הבאות)

בערב אכלנו במסעדה ממש חמודה, המראה שלה היה ביתי מאוד. קצת ריחמתי עליהם שלא היה שם אף אחד. הטבח אפילו בא להקשיב לבלבולי המוח שלי בנוגע לאוכל. הוא הכין לי ספגטי ברוטב עגבניות שהיה די רגיל. אבא איך לא רטן על הרגלי האכילה החדשים שלי וטען שהכל שטויות. לבסוף חייכתי בנימוס לסניורה* מלצרית ואחרי כן גיליתי שכל הפה שלי היה מלוכלך ברוטב. כל הכבוד לאבא נטול המשקפיים שלא ראה זאת בזמן והעיר לי.

באותו הערב בדיוק נפלנו על משחק כדורגל של איטליה נגד גרמניה. כשהפקיעו שער האיטלקים יצאו למרפסות כדי לצעוק ולשרוק, זה היה מחזה מרגש. איכשהו אוהדים תמיד נראים לי מגובשים וכיף לראות אותם ככה. במלון ראינו את המשחק עד הסוף. יותר נכון רק אבא שלי, אני בהיתי במסך ועופפתי לי.

סיאסטרו בויג'יטנה* התארגנו לטיסה חזרה. ברגע שראינו ישראלים יושבים ומשחקים קלפים על הרצפה במקום בו היינו אמורים לעבור, הבנו שמשהו לא בסדר. הטיסה נדחתה בשעתיים. ביום החמישי (29.6) כבר בכלל איבדתי את מצב הרוח ורציתי נורא לחזור הביתה. במטוס כמעט נשברתי עם הטבעונות כשהגישו עוגת שוקולד. נו, מי כבר ישאל אותי למה לא אכלתי, נו, בכל זאת כבר תרמו לקניית העוגה הזו כסף ולא משנה מה יהיה עכשיו, נו, רק פעם אחת... לא נשברתי, אבל זה היה קרוב. מזל שבבית חיכתה לי ארוחה מפנקת סוף כל סוף. מזל שפה בישראל 'טבעונות' היא כבר לא מילה גסה, ואפילו הבנתי שפירסמו משהו בנושא ב'ידיעות אחרונות' אתמול.

חוץ מזה, ממש התגעגעתי לרוסי. יצא לנו לדבר היום המון... משמח ועכשיו לסידורים האחרונים לפני הגיוס שיקרה בעוד קצת מדי זמן.

בטוח שכחתי להזכיר מלא דברים ויש עוד מלאנטלפים תמונות, אבל היי, מי כמוני דואגת שהמחשב שלכם לא יתקע. או לפחות זה שלי. מקווה שנהנתם לקרוא ולראות.

*בונג'ורנו=בוקר טוב

*וייה=רחוב

*גרציה=תודה

*ויגטייל=טבעוני

*סניורה=גברת

*סיאסטרו בויג'טנה=אין לי מושג, סתם המצאתי

יודעים מה? אין לי כוח להישבר. לא ממש בא לי לבכות. לא בא לי להרגיש חסרת אונים, גם אם אני כזו. אם העולם הזה חושב שהוא מסוגל לשבור אותי, הוא טועה. אם החיים המפגרים האלו חושבים כמוהו, הם טועים גם כן. עברתי דברים, אעבור בהמשך, והכל קטן עליי. גם אם זה נראה גדול. הכל קטן, אני אחיה ואהנה מכל רגע, כל רגע יכול להיות הרגע האחרון. אני אגיע הכי גבוה שאוכל, אני אלחם בכל מה שינסה לעצור בעדי. אם זה אדם, מגבלה פיזית, מגבלה נפשית, אני אנצח. לא משנה מה.

אני פשוט כזו, לא חשוב כמה עמוק אפול-אני אקום. והאמת? לא רוצה ליפול שוב. לא. אין לי כוח, אבל אני חזקה. קשה לי, אבל הכל שטויות. אני אסובב את כדור הארץ הזה על האצבע הקטנה שלי, ובמידה והאצבע תישבר כי הוא יהיה כבד מדי, אנדב אצבע אחרת.

אני לא כותבת את זה כי אני נמצאת בנקודת האושר והחיים שלי נטולים בעיות. אני כותבת את זה דווקא כי הם כן מלאים בבעיות.

שום דבר לא ישבור אותי. שום דבר, חוץ ממשהו אחד.

The world will never find us
Cuz we'll cover our tracks
We'll just keep on driving
And we'll never look back

ועכשיו לרומא... נתראה בסופ"ש:)

זה די מוזר להיזכר בך, לדעת שלימדת אותי לאהוב, לדעת שחידדת את נטיותיי האובדניות. מוזר לראות אותך, אנחנו כבר לא מדברים. מעולם לא הייתי כה קרובה למישהו, נפשית ופיזית. מעולם לא שנאתי ככה. השנה הזו הייתה גיהינום. בגללך, בגללי, זה לא משנה. זה לא ממש משנה כבר שבכיתי המון, שברתי כוסות, כעסתי, חתכתי, הברזתי משיעורים, רציתי לפרוש כנפיים ולעוף הרחק. זה לא משנה כי אני בכל זאת כאן, אולי לקח לי זמן אבל גם אני פורחת. אולי בקושי למדתי אבל גם אני מסיימת יב' בכבוד.

אתה יודע, מוזר לי שלא אראה אותך עוד לעולם אחרי הבגרות האחרונה. לא שהייתי רוצה אחרת, אבל זה בכל זאת מוזר. שלך יש חיים משלך, ולי יש חיים משלי, וזה כך כבר שנה שלמה אבל עד שמבינים את זה...

לא אכפת לי אם תמות, לא אכפת לי אם תחיה, אבל לעיתים אעצור ואחשוב, מעניין מה איתך.

אתה חושב עליי מדי פעם?

החיוך שלך יקבר בזכרוני, המבט תכול העיניים, והדברים הרעים פשוט יטשטשו. למוח האנושי נחמד יותר להיזכר בטוב ולהדחיק את הרע. וזה בסדר. אנשים טובים ממך יתפסו את מקומם בחיי.

אנחנו לא יחד כמעט שנה. לך כבר היו מיליון חברות אחריי, לי היה בקושי חבר. קינאתי, התאכזבתי וכאבתי. גם זה לא משנה. יהיו לי חיים חדשים בקרוב, אתה כבר לא חלק מהם. לך, תמיד היו המון חיים איתי או בלעדיי. תמיד היית כל כך בסדר, גם אם אמרת שאתה לא.

אני לא יודעת מה אני אמורה לכתוב כדי לסיים. אני לא מאחלת לך כלום, לא מסיקה מסקנות קיטשיות כמו 'יום יבוא ואמצא את האחד', לא מרגישה שום דבר יוצא דופן.

הכי הכי מוזר, זה שלפעמים אני מתגעגעת אליך. ממש קצת, אבל עדיין. למשל עכשיו.

מאיפה להתחיל... בואו נגיד שאני שונאת מקומות עם הרבה אנשים. אני שונאת קניונים, יש שם יותר מדי אורות, יותר מדי צבעים, יותר מדי פניות, מדרגות, צעקות. תמיד אני מרגישה מאוימת, תמיד אני מרגישה כאילו אני הולכת ליפול או להיתקע במישהו, כשבאותו הרגע כל העיניים יהיו מופנות אליי. חרדה חברתית? חשבתי שהיא עברה בסביבות כיתה ט'.

אני שונאת חנויות בגדים. לא אוהבת לחפש, לא אוהבת למדוד, לא אוהבת שמציעים עזרה, לא אוהבת לקנות. אני שונאת חנויות. כלומר, רוב הזמן. אני אף פעם לא יודעת להגדיר למוכרים מה אני צריכה, אני אף פעם לא מוצאת את מה שאני צריכה, הסגנון שלי לא קיים בארץ. וכל המראות האלו מזכירות לי כמה אני שונאת את הרגליים השריריות שלי, את הבגדים שלי, את הגובה שלי, את עצמי.

אני שונאת מסעדות. אני שונאת לאכול מול אנשים, שונאת לאכול במקומות לא מוכרים לי עם אנשים לא מוכרים מסביב, זה מוריד לי את התאבון. היום בכלל נתקעתי עם סלט כי המלצרית הערסית לא הסכימה להגיד לי אם יש משהו לא חלבי. אני גם בספק אם היה. טוב מאוד, גם ככה לא בא לי לצאת לשומקום.

שונאת לחיות?

לפעמים אני מגיעה למסקנה שאני לא מכירה את עצמי. לא יודעת איפה טוב לי, איפה רע. זה תמיד משתנה. לפעמים אני מרגישה שהאדם אותו אני אוהבת כל כך, בכלל זר לי. לפעמים אני נמלאת הרבה אנטי מבלי לדעת בכלל למה, לפעמים אני לוקחת ללב אפילו שלא אכפת לי, לפעמים אני לא יודעת לעמוד על שלי, לא יודעת מה אני.

אני כאילו חלק שקוף במשוואה של העולם הזה. אני עיניים ותו לא. אני מסוגלת לראות כל דבר מאלפי זוויות, מה שעוזר לי לא לשפוט מהר או לא לשפוט כלל. מה שמפריע לי לתפוס עמדה, מפריע לי להיות מ-י-ש-ה-י.

לפעמים נדמה כאילו לא הולידו אותי במין הנכון, ביקום הנכון. אולי אני סתם טעות.

אני מזכירה לעצמי לנשום עמוק (או להפסיק לנשום כבר), כי אם קשה לי עם הכלום, מה יהיה כשבאמת יהיו סיבות לקושי?

זה בטח החום, העייפות ותסמונת קדם וסתית או משהו,

אלה תמיד התירוצים שלי.

מחר יעבור,

אולי.

לפני שנה הייתי במערכת יחסים לא בריאה שנגמרה בצורה עוד יותר לא בריאה. הייתי מיואשת וחשבתי שלא אתגבר אף פעם, או לפחות לא בשנים הקרובות. היום אני מרגישה שהתגברתי.

לפני שנה הייתי צמחונית אבל לא חשבתי בכלל על טבעונות. ראיתי את הטבעונות בתור משהו קיצוני, לא ממש רציתי לדעת מה קורה בתעשיות החלב והביצים כי ידעתי שאצטרך לוותר על המון מאכלים שאני אוהבת. כיום אני טבעונית ולא פחדתי לבדוק מה הולך שם עם כמה דחיפות ממש קלות מהסביבה.

לפני שנה הייתי כמו כולם בעניין הלימודים. ללמוד טוב, ללמוד הרבה, להשקיע את כל הכוחות. השנה הבנתי שלימודים זה לא בשבילי. בכמה מהבגרויות עשיתי את המינימום כי השקעתי בדברים שיותר חשובים לי. אם ממש אצטרך אשלים אותן בעתיד, בקצב שלי.

לפני שנה התנתק הקשר שלי עם ידיד. היום אנחנו מדברים הרבה יותר והקשר שלנו פי שניים יותר טוב.

לפני שנה המוטיבציה שלי להתגייס לא הייתה בשמיים. רציתי פטור ואחרי שהבנתי שנורא קשה לקבל אותו, פשוט קיבלתי את העובדה שאהיה חיילת. היום אני כבר לא יכולה לחכות לגיוס ומקווה שאהיה לוחמת.

לפני שנה הייתי רזה יותר. בתקופת הדכאון עליתי במשקל, אני מתקשה לקבל את הגוף שלי כמו שהוא עכשיו, אבל לא יכולה לרדת כי אז לא אהיה במשקל המתאים לפרופיל קרבי. אני מנסה לקבל את עצמי גם ככה או לפחות לשכנע את עצמי שאעשה משהו שאני מאוד רוצה רק אם אשאר כזו.

לפני שנה הייתי אדם אומלל. כיום אני מרגישה שלמה עם עצמי, מרגישה שטוב לי, אולי אני אפילו מאושרת.

*צילמתי בגן חיות בחיפה*

"תראה את זה! הרצאה ממש טובה על טבעונות."

"אבל את גם ככה לא אוכלת בשר."

"כן, אבל זה גם על חלב וביצים."

"איזה שטויות."

"יאא בא לי לראות!"

"זה על הקיר שלי בפייסבוק, תבדוק."

"אני לא יכול עכשיו האמת, אולי בבסיס כבר."

"טוב."

"היום אתה חייב לראות."

"למה אני חייב? יש לי דברים אחרים לעשות."

"זה חשוב."

"למה זה חשוב?"

"אבל היא שונאת צמחונים. זה 'אל תהרוג את החיה, אבל תתעלל בה.'"

"צדקת בקשר לצמחונים וטבעונים. טבעונים שונאים צמחונים."

לפני שבוע בערך הפכתי לטבעונית אחרי ארבע שנים של צמחונות. ידעתי בצורה חלקית מה הולך בתעשיות החלב והביצים אבל לא טרחתי לבדוק יותר מדי, שכן לא הרגשתי מספיק בשלה למעבר מצמחונות לטבעונות. ידעתי שזה יהיה קשה, ישנם המון ויתורים ובנוסף לכל גם מריבות עם ההורים.

לאחרונה התוודעתי לבעיה רפואית שכנראה נגרמה בשל צריכת מוצרי חלב. התחלתי לבדוק תחליפים, מידע על התעשייה ומשם הדרך קצרה. אתמול ראיתי את ההרצאה המפורסמת של גארי יורופסקי, שהדהים אותי. הוא ענה לי על המון שאלות, העביר את ההרצאה בצורה מעניינת ואמר את מה שרציתי להגיד כבר המון זמן. המטרה שלי כעת היא להראות אותה לכמה שיותר אנשים, כי המון לא מודעים בכלל לזה שיש התעללות חמורה בבעלי חיים. הבעיה-רוב האנשים מעדיף לעצום עיניים.

"תספרי לי, רק אל תגעילי אותי, אני אוכלת את זה."

"רציתי לאכול בשר, עם כל כמה שאני אוהבת פרות והן חמודות ועושות מו."

ואם כבר טבעונים, במקום לקבל את הצמחונים כקרקע פורייה להתחשבות בסביבה והפיכתם לטבעונים, מסתבר שקיבלתי תגובות לא ממש תומכות. לדעתי זו לא הדרך, הטבעונים צריכים להסביר לצמחונים למה מוצרי חלב וביצים הם תוצרת לא פחות אכזרית מסטייק. אני בטוחה שהם לא ישארו אדישים ויבדקו את הנושא טוב יותר.

"הייתי כמוכם במשך 25 שנים. יש כאלו שיגידו 'טעים לי'. לא ויתרתי על המוצרים האלו בגלל הטעם, אלא בגלל המוסר." גארי

צריך להסביר שבתעשיית החלב, הפרות "נאנסות" על ידי צינור שמחדיר אליהן זרע ומכניס אותן להיריון  שוב ושוב כדי שייצרו חלב. החלב נועד במקור בשביל העגלים שלהן. הגיוני, לא? כשאישה יולדת תינוק היא מניקה אותו בחלב שלה. לפרות אפילו לא ניתנת ההזדמנות לראות את התינוקות שלה. הם נלקחים ממנה באכזריות, כדי שחס וחלילה לא ינקו את החלב אשר יועד להם מראש. זה נעשה כדי שאתם! תשתו אותו. אם לא היה ביקוש, זה לא היה קורה.

בנוסף לכל מזריקים לפרה הורמון כדי שתייצר הרבה יותר חלב ממה שהיא אמורה. בחלב שאתם שותים יש הורמונים, מוגלה ועוד. כמו כן הפרה בקושי יכולה לזוז בתוך השטח המיועד לה.

החלב הזה לא בשבילכם!

צריך להסביר שבתעשיית הביצים התרנגולות מעוותות גנטית כדי שיטילו יותר ביצים. הכל זה עסקים. מקורן נחתך ללא כל הרדמה בעת כניסתן ללולי הסוללה (אשר טרם יצאו מחוץ לחוק בארץ). הן נכנסות עם עוד כמה תרנגולות לכלוב צפוף, עומדות על חוטי ברזל שפוצעות אותן, לא יכולות לפרוש כנפיים. גם ביצי החופש לא בדיוק 'נחמדות'. התרנגולות עדיין נמצאות בצפיפות גדולה ורוב הסיכויים שמעוותות גנטית בשביל שיטילו יותר ביצים. עסק, זוכרים? כסף.

האפרוחים הזכרים למקרה שתהיתם, נזרקים לפח.

ביצים הן המחזור של התרנגולת! אתם אוכלים מחזור, ווסת חודשית, של חיה אחרת.

צריך להסביר שבתעשיית הבשר... בעצם, מה צריך להסביר? איך זה הגיוני שזה בסדר להרוג אלפי חיות מדי יום לשם מאכל? אנחנו במאה ה-21! תתעוררו! יש מספיק מה לאכול ותאמינו לי שלא תמותו בלי מנת חזה העוף היומית. אני בכוונה צינית, כי המון אנשים אפילו לא יודעים שאפשר להיות אף יותר בריאים ממה שהם עכשיו כאשר יעברו לתזונה נטולת מוצרים מן החי.

איך זה הגיוני לתרץ את זה בשחיטה כשרה?! גם לפני ההרג עצמו החיה נמצאת בחיי סבל. וההרג הוא לחתוך את העורק הראשי של החיה כדי שהדם ייצא ממנה ואז היא תמות. לוקח זמן עד שהדם יוצא, לוקח זמן עד שהיא מתה, ולעזאזל, גם אם לא היה לוקח זמן, איך זה מצדיק לאכול גופה? גופה של חיה שפעם הלכה, נשמה, אכלה, חירבנה, הרגישה, ראתה, שמעה?! ולא, אני לא משווה חיות לבני אדם, יודעים למה? מהסיבה הפשוטה שלבני אדם יש מוח מפותח יותר. דווקא בגלל זה אנחנו צריכים להבין שאין זו זכותנו לפגוע ביצורים החיים איתנו על פני האדמה. לנצל אותם, לאכול אותם.

"אם קשה לכם לצפות אני רוצה שתשאלו את עצמכם, אם זה לא מתאים לעיניים שלכם, למה זה מתאים לקיבה שלכם?" גארי

לסיום הייתי רוצה שתקדישו שעה מחייכם בשביל לראות את ההרצאה הזו. אל תגידו אין לי זמן, אל תעצמו עיניים, אל תקבלו את הסטטוס קוו. אפשר לעשות שינוי, זה לא כזה מופרח כפי שזה נשמע. 'טבעוני' זה לא מישהו קיצוני ומוזר. זו דרך חיים שכולנו צריכים לעבור אליה אט אט. אל תפחדו לשנות את ההרגלים שלכם. העובדות כאן לפניכם, נשאר רק להפנים ולהעביר הלאה.

אם זה לא עובד לחצו על הקישור כאן

אנא העבירו את ההרצאה הזו הלאה.

לקריאה נוספת לחצו כאן

לחתימה על עצומה נגד כלובי סוללה לחצו כאן

עריכה: נתחיל בזה שהתרשמתי מהידע הביולוגי של חלק מהקוראים פה והרגשתי חסרת יכולת להגיב מאחר והידע שלי בנושא מצומצם. אני אלך ואלמד כדי לדעת יותר, זה מעניין אותי. למרות זאת רציתי לציין שלא משנה כמה ספרים אקרא ואיזה שם יהיה למי שכתב את הספרים האלו, תמיד יהיו ספרים שסותרים את כל מה שכתוב שם עם כותבים לא פחות ידועים. כך גם לגבי הרצאות, מחקרים, תוכניות, מאמרים וכו'.

המעבר שלי לטבעונות שם דגש גדול קודם כל על המוסר. כן, מוסר זה דבר אינדבידואלי, אבל תסלחו לי (בעצם, אל תטרחו, אני בכלל לא אבקש את סליחתכם) שאני לא מבינה מה כל כך מוסרי בלהתעלל ולהרוג חיות לנוחיותכם. כי הורגלתם, כי לדעתכם זה בריא, טעים, כי קשה לשנות משהו כל כך גדול וחלילה שאתערב לכם בצלחת. אני רוצה שכל אלו שבאו ואמרו לי למה וכמה זה בריא, ינסו, רק ינסו להיות טבעונים למשך תקופה של כמה חודשים, יעשו את זה בצורה טובה (תזונאית טבעונית, הכנסת הויטמינים הדרושים לגוף ולא הרעבה עצמית) ואז יחזרו ויגידו לי מה קרה. כי תוספות מזון? אני גם לא בעד. תוספות יש לשני הצדדים. אבל קודם כל תנסו. למה? כי אתם חוסכים התעללות ורצח של חיות, כי אתם חוסכים במים שבהם משקים את החיות הללו, כי אתם חוסכים במזון מהצומח שמאכילים בו את החיות, במקום להאכיל בו אנשים רעבים.

אם לא ילך לכם, סבבה. אבל אל תבואו אליי במה ומי של הטענות כשמאחוריי זה אתם בסך הכל מפחדים לשנות משהו שהורגלתם אליו, משהו שטעים לכם, משהו שגם האנשים הקרובים אליכם אוכלים.

שמתי לב שאולי הגישה שלי בפוסט הזה הייתה קצת תוקפנית. אני לא מצטערת על כך, הריגוש בלבחור דרך חיים נכונה יותר עבורי גרמה לי לעשות זאת. כנראה הבנתם אותי לא נכון אבל לא באתי לפה כדי להגיד לאף אחד שהוא אדם רע ושאני כזו נהדרת. לא. יש לי משפחה שאוכלת בשר, יש לי חברים שאוכלים בשר ויש אנשים שהם אולי יותר נחדמים ממני אבל אוכלים בשר. הכוונה הייתה לידע. לידע את אלה שלא מפחדים להטיל ספק. מה אתם חושבים, שלי קל פשוט ככה לעבור לטבעונות? שאני לא בדקתי שום דבר, אמרתי "אוי לא מתעללים בחיות" ומיד ויתרתי על עיקר התזונה שלי עד היום? גם אני בדקתי דברים.

אני מצטערת אם מישהו הרגיש שהוא נתקף על ידי, זו לא הייתה הכוונה שלי. מה שכן, אני לא אדגול בגישה של להיות טבעונית ולשבת בבית בלי להתערב לאף אחד באוכל שלו. אני כן אצעק, אני כן ארצה שאנשים יבינו למה כדאי לעבור לתזונה שלא דורשת מוצרים מהחי, אני כן אהיה קיצונית לפעמים. למה? כי ככה יש לי הזדמנות לעשות שינוי גדול יותר וכי אני יכולה. אם הפוסט הזה היה הסבר ארוך וביולוגי אז אף אחד לא היה קורא את זה. אני כן צריכה לחפש איפה לשים את הדגש, איפה לזעזע, כי מבחינתי, התעשיות האלו מזעזעות. בהמשך אמצא את הדרך לאזן בין לא להיראות כאילו אני מטיפה או אומרת עד כמה שאתם לא בסדר, כי זה לא יעזור לאף אחד ואתם תיכנסו בי חזק (כמו שכבר עשיתם), לבין להגיע לאיזשהו מצב בו אנחנו לא ראש בראש אלא מנסים להבין אחד את השני.

בקשר לתגובות, אם שמתם לב ניסיתי לשמור על קור רוח בדיוק בגלל זה. יכולתי לריב איתכם, להתעצבן, אבל ככה אף אחד פה לא ירוויח כלום. אני אחטוף התמוטטות עצבים ואתם תישארו בשלכם. אני בכל זאת מעריכה את מי שקרא והגיב, במיוחד תגובות של מביני עניין (לאו דווקא אלה שמסכימים איתי) ולא תגובות של "בשר זה טעים לי אז אמשיך ואוכל מה שבא לי". אני קוראת הכל, זה לוקח זמן, ומנסה להגיב כמעט לכולם אלא אם כן ממש אין לי מה להגיד.

למי שאמר "אם זה לא היה אמור להיות ככה, זה לא היה ככה, אז סימן שזה כן צריך להיות", אני אפילו לא אתחיל עם רשימת הדברים שלא היו אמורים לקרות אבל קרו ונעצרו כי היו מספיק אנשים שבאו ועצרו את זה. בהתחלה הם היו מיעוט, אחרי כן מספרם גדל ולאט לאט דברים השתנו. לתשומת לבכם.

יום טוב:)