כוס תה

היו כמה ימים מה זה מוצלחים.

יצאתי מהבית בשש בערב. נסעתי לפגוש חברה בתל אביב. ללכת ברחובות בשעת ערב מאוחרת שכזאת זה דבר מאוד מיוחד. לחולים. יצאתי כבר מהבית. לבית חולים, באירועים מיוחדים, לצבא. אבל סתם ככה, סתם להסתובב בעיר בערב? הרגשה כאילו נסעתי לחו"ל ופתאום התחברתי חזרה לעורק החיים. כמויות של אנשים. זורמים ברחובות. דוכנים, צעקות. חנויות פתוחות שמנסות לפתות. פריקים בכיכר, בחור הזוי צועק אלי "מה שלומך? ט"ו בשבט שמח!", כמה צדיקים בתהליכי סגירה של הדוכן שלהם - כבר חושך ולא מניחים תפילין. יש לגיטימציה בתל אביב. בתיכון חברה שלי אמרה לי את זה וזאת הייתה נדמית לי אמירה פרובינציאלית להחריד. אבל אחרי החופשה הארוכה שהייתה לי מהעיר הזאת - כמה חודשים - פתאום הרגשתי את זה גם אני. הלגיטימציה להיות מוזר, להתלבש אחרת. להצטרף לחלק מהמגוון הסואן שרוחש ברחובות. קצב תחושה אורות.

באו אלי כולם. ואני חששתי. מה זה חששתי. לחץ בבטן ומעברים חוזרים ונשנים על הכל בראש. למהאניעושהאתזהלעצמי מהאםזהלאילך איאפשרכברלבטלאתזה.

ואז הם הגיעו. ובהתחלה היה מביך. מה זה מביך? שכולם עטים על האוכל כמוצאי שלל רב. כן אנחנו לא מדברים - עסוקים בלעיסה. זה לא שאנחנו לא יודעים על מה לדבר. ואז הגיעו כולם. ועמדתי לרגע. מסתכלת בחלל העמוס. ומשהו בתוכי התרפה והיה מרוצה. ואמרתי לעצמי שרק בשביל תחושת השחרור הזה זה שווה את זה. בשביל הנשימה העמוקה. ממ כן.

אבל זה לא נגמר בזה. "מיט" הם אומרים "לא תכננת משהו? אמרת שתכננת..." ואני חששתי ואמרתי שלא חייבים באמת רק אם אתם רוצים. והם רצו. וזה היה. אפי. אפי! הערב זרם, סיפורים ובדיחות וצחקתי כל כך הרבה שכאבה לי הבטן. מי ידע שהאנשים מהמשרד כל כך מצחיקים? ש.. שכיף לנו ביחד? שברגע שמפעילים את הטריגרים הנכונים אנחנו מצליחים להנות כל כך? סוף הערב מצא את כולנו מרוחים-שפוכים-קרועים מצחוק. כל אחד בפוזה אחרת. ואני, עייפה וגמורה - מאמץ כמו שלא התאמצתי מאז תחילת המחלה - וכל כך כל כך מרוצה. אני חושבת שעוד הייתי בהיי מההצלחה הזו שלושה ימים אחרי...

היום הייתה לי שיחה מאוד ארוכה עם מישהי. חדשה, לא פגשה אותי לפני. ודיברנו על השנים האחרונות. אחת אחרי השניה הוצאנו את הבעיות והדילמות. הטראומות הקשיים ההתחבטויות האכזבות. איך אף אחד לא מספר לך שלהתבגר זה ממש חרא? לא, צובעים את זה בצבעים יפים. ללבלב, לגדול לצמוח. אבל זה כואב. וכל פעם ניסיתי לומר - כן אבל גם היו הרבה דברים טובים! ניסיתי לפרט. אבל היא התעקשה. כן אבל בואי נדבר רק על ההתמודדויות. ופתאום כשהם נערמות ככה אחד על גבי השני, אני מבינה שהן היו יותר קשות ממה שהפנמתי.

אז יש כמה חדשים אצלנו שעומדים לפני מבחן גדול וחשוב. מבחן מאוד מקיף, של כל החומר שהם למדו עד כה. ישבתי איתם ועברנו על זה. נושא נושא תחום תחום. אני שואלת והם עונים, מראים לי מה הם יודעים ומה הם לא. עכשיו אני חשבתי שאני לא טובה בלזכור דברים. פרטים, עובדות, חומקים ממני ונעלמים. וכחלק מאווירת הסיכום מהצבא פתאום קלטתי כמה הרבה אני יודעת. לא הייתי צריכה להציץ בחומר או במחשב אפילו פעם אחת. אלו פשוט דברים שהיו נראים לי מובנים מאליהם. עד שהמפקדת שלהם באה לבדוק מה קורה. "אז מה... הולך בסדר?" ואחת עונה "כן, היא ממש קורעת אותנו". ואני כזה "מה? קריעה?..." מה אתם יודעים - בתחילת הדרך גם אני נקרעתי מזה...

אני הולכת מחר ליום הפתוח באונ' ת"א. נראה אתכם שם?...