חשיבה חופשית

באחרונה יוצא שבבלוג הזה אני כותב כבר יותר מדי דברים אישיים. לא שזה לא מעניין, ואפילו נראה שרבים דווקא מאוד מתעניינים בפוסטים אישיים. אבל כשאני כותב פוסטים כאלה, אני מרגיש כאילו עומדת לי עצם בגרון. בעיקר כי זה לא ברוח צביון הבלוג הזה וברוח הסיבות שאני כותב כאן. ומצד שני בשל תמורות שאני עובר לאחרונה בחיי  - תמורות בלתי צפויות ששיתפתי אתכם בהם (כי אחרת היה לכם בוודאי מוזר אם הייתי נעלם פתאום בספטמבר 2013 בלי להגיד מילה). מאז אני יודע שחלק מהקוראים מצפים לשמוע כאן עדכונים, לפחות מדי פעם. אבל לכתוב על חיי האישייים באותה נשימה בפוסט שעוסק בנושאים שבגללם בכלל קיים הבלוג הזה, ממש לא נראה לי במקום. רבים מהפוסטים הנכתבים כאן הם בנושאים שקוראים מגיעים אליהם בחיפושי גוגל. ואז תארו לעצמכם איזו 'פדיחה' זו שמישהו חיפש למשל בגוגל על 'הדברה ביולוגית' ונכנס לפוסט שבנוסף להדברה ימצא דיונים על פרוטזות ויציאה לפנסיה מוקדמת.

אז הפתרון המתבקש הוא כמובן הפרדה בין קודש וחול ולכתוב מדי פעם פוסטים רק בענייני חולין. אבל שוב, לא כל כך קל לי לכתוב על קשיים והתמודדויות, כי יש גם משהו באישיות שלי שלא מרגיש לגמרי נוח בשיתוף כזה של קיטורים אישיים. הרי אני מחשיב את עצמי חזק, ולא יכול להשלים ולקבל כינוי של נכה. ולכן החלטתי שפוסטים כאלה, כמו זה שלפניכם - יופיעו בבלוג לזמן מוגבל, אולי אפילו מוגבל מאוד. כי וודאי אתחרט ואז אדחוף אותם חזרה לטיוטות.

יש לא מעט שמסיבות בלתי ברורות מחפשים על חיי האישיים בגוגל או כאן בקטגוריות - והקישורים האלה בגוגל נפתחים היום לאכזבתם כדפים ריקים. אני רואה חיפושים כאלה אחרי פוסטים 'נעלמים' בלוח העריכה (ולא מעט!). ולידיעתכם מאוד יתכן שאעלים בקרוב עוד כמה פוסטים אישיים, מי יודע כמה? ולאלו שאולי יהיו מאוכזבים להכנס לדף ריק, כמו לפוסט הזה (כנראה בקרוב), אוכל להציע דבר אחד בלבד - לקבל עדכונים במייל כמנויים בזמן אמת. לקוראים האקראיים ואפילו לקבועים, לא אוכל להציע פתרון אחר כדי לא לפספס משהו. אם כי אף פעם אינני חושב שלפספס פוסטים אישיים זה באמת פיספוס גדול כל כך, מלבד סתם סיפוק סקרנות אנושית. ד"א, אני די מתעצבן כשמישהו שואל אותי מה קרה לך לאחר שכתבתי על זה לפני שבועיים. לא על מי ששואל, אלא לכתוב זאת שנית ושלישית ורביעית... רק בשביל זה לא שווה לכתוב פוסטים אישיים, לא?

ולכל המוחקים למיניהם (פוסטים, בלוגים או מה שלא יהיה), שימו לב שאני אף פעם לא מוחק את מה שאני כותב. מקסימום אני מחזיר להקפאה בטיוטות. וזה הבדל מאוד גדול לעומת מחיקות בלתי הפיכות של קפריזה רגעית.

אז ביום שלישי (אתמול) חזרתי לבית המלאכה בענייני הסאגה הבלתי נגמרת של הפרוטזה והשיקום. ומי שלא יודע על מה אני מדבר, עדיין יכול לקרוא את הפוסט  (שעדיין לא הועלם) 'על הא ודא ובלה בלה בלה'.  לאחר מבצע מכאיב ומפרך נוסף להגיע לבית המלאכה, מדד גם השותף את בית הגדם החדש המצ'וקמק של הפרוטזה, שכאמור הוא אפילו גרוע מזה הקיים, וטען בגדול שאין מה לעשות. 'זה מבנה הרגל' וכהנה וכהנה סיבות עד להודעה חדשה, והרגשתי שהוא כמו הקוף שלא יודע לרקוד ומאשים את הרצפה העקומה. הוא ציין שאפילו אם יערוך מדידה חדשה או ימלא את החלל הקיים בבית הגדם החדש והרחב מדי בחומר מילוי (שנראה בעיניי כמו מעין פלסטלינה פרימיטיבית) - הוא טוען שהפרוטזה תמשיך לעוף לי מהרגל בעת ישיבה או באמצע טיפוס במדרגות. למרות שזה מאוד מסוכן רגל שעפה לאדם במדרגות, בוודאי זה מאוד מצחיק צופים מהצד. כפי שצחקתי עם אחותי כשהיינו ילדים במסעדת פפרברג לשעבר בירושלים, כשאחד מהסועדים נגס בקרעיי עוף והוציא אותו מפיו כששיניו תקועות לראווה בבשר העסיסי. כיוון שאינני שחקן קומדיות, זה בכלל לא מצחיק ואני לא מוכן לקבל את כל הסיפור הזה.

אז מה הפתרונות של האדון?  לא אלאה אתכם בפתרונות ההזויים שהעלה, אבל אני לא מוכן ללכת למשל על 'רגל' שקשורה לשלייקס. אני מניח שהבנתם את העיקרון לחוסר הסכמתי ל'פתרונות' שכאלה. אבל יש פתרון שהחיסרון שלו, כפי שתראו מייד, הוא הרע במיעוטו. הפתרון הזה הוא שרוול גלילי של סיליקון עבה שמתהדק חזק סביב הגדם ובקצהו פין שנכנס בקליק לבית הגדם ולא יכול להשתחרר ככה סתם. נשמע גאוני, נכון? אבל יש שתי בעיות 'קטנות' - האחת, שיש אנשים שנורא מזיעים בתוך הסיליקון הזה (כי זה מחמם ואין איוורור), אבל יש משחות מקילות ופדים לניקוי השרוול. אבל הבעיה הכי גדולה היא, איך לא? משרד הבריאות כמובן! פתרון כזה משרד הבריאות מאשר רק לאתלטים שזקוקים לפרוטזה יציבה לטיפוס לאוורסט, או בשביל להשתתף באולימפיאדה, או מנימום לקפיצה בין שתי גדות תעלה.

אז בשביל זה צריך שוב להגיע לוועדה רפואית של משרד הבריאות שהתור אליה יקח עוד כחודשיים שלושה לפחות ואני הרי לא אתלט כידוע. מה זאת אומרת אתלט? שאלתי. למי שמטפס לאוורסט מגיע ולמי שרוצה לטפס במדרגות ונופלת לו הרגל לא מגיע? טוב תראה,  עונה לי בעל בית המלאכה:  גם אם תרצה לשלם לי פרטי עשרת אלפים שקל בשביל זה, אני לא אעשה לך את זה ללא אישור משרד הבריאות! הבנתם את זה? נו, בעל בית המלאכה מתרץ - צריך שוועדת רופאים תבדוק אם זה מתאים 'לבריאות' של הגדם ולרמת הפעילות שלך. כשהייתי בשיקום בדקו את הכושר ורמת הפעילות שלי. מנהלת השיקום הכריזה קבל עם ועדה בפני כל הרופאים שלה שאתלט הוא ברמת כושר 4, ולי למרות שאינני אתלט - רמה 3 פלוס לפחות. כך היא אמרה. השאלה הגדולה היא האם עכשיו במצב שמשרד הבריאות צריך לשלם (פחות השתתפות עצמית מכובדת שלי) - אני אוגדר כ'אתלט' או כמעט אתלט.

אז מזל שבמילא נקבע לי עוד בחודש יולי תור חוזר לוועדה באוקובר, שנדחה לתחילת החודש, כדי לבדוק אם אני זכאי להמשך פיזיותרפיה שיקומית עם בית הגדם החדש. ומזל שהישיבה של הוועדה הזו נדחתה שוב למשהו כמו סוף השליש הראשון של החודש הבא. ואני מקווה שלא יתמזלו לי דחיות נוספות. בינתיים בעל בית המלאכה יעביר מכתב המלצה למנהלת השיקום ולוועדה, ואני כבר צופה שתהייה כאן כנראה מלחמת עולם. ואני רוצה לקוות שלא אהפוך בקצב הזה מכמעט אתלט (ברמה +3) לנכה חדל אישים (ברמה 1 מינוס), עם פרוטזה שבקושי אפשר ללכת איתה לשרותים  - ולחיות ככה שנים עד שטחנות הצדק  יועילו לטחון את העניין בבית המשפט. דבר אחד אני יודע, ששאני לא אשתוק ואנקוט בכל אמצעי דל שאני יכול. אפילו אבוא לשבת בכסא גלגלים שביתת רעב מול משרד ראש הממשלה, אם צריך. כי אני גם רוצה להבין בשביל מה שילמתי כל חיי אלפי שקלים כל חודש לביטוח לאומי ולמס בריאות.

רק להם מגיע?

וחוצמזה עוד שבועיים בערך, אני צריך להתמודד עם וועדת פרישה מוקדמת (שתואיל להעניק לי אחוזי נכות מספיקים, כדי שאוכל לפרוש בתנאים מועדפים), ועדיין אני צריך להתמודד עם ביטוח לאומי ועם חברות הביטוח. הרי מדינת ישראל מומחית בלהתיש את האזרחיה. וחברות ( וגם עורכי דין/רופאים) שאת הג'ינגלים שלהן אתם שומעים השכם והערב באמצעי התקשורת ('זכותך לך, ופוראנ'ית תדאג לך') - הרי קמו במיוחד בשביל לגזור קופון בעשיקת נכים, ולנגוס בשליש מההכנסות העלובות שמגיע להם מהמדינה, בנוסף לכמה אלפים דמי טיפול ראשוניים.

וכדי לא לסיים את הפוסט בנימת נכאים כזו, ראו איזה מספר כניסות משעשע שנרשם בעת פרסום הפוסט הזה:

SEXY LOL