ילדה קטנה, שיער חום חלק עד הכתפיים, מפוזר על הכר סביב ראשה. עיניים גדולות אפורות כהות, ואישונים רחבים, אף קצת על הצד ושפתיים בצורה של לב, שנעו בלי להפיק קול.
דלת החדר סגורה, והחלון פתוח. וילון צהוב מלטף את האויר, ומובייל של פיות ועננים מנגן שיר לרוח.
והילדה ממלמלת, מלמולים שבהתחלה לא תוכל לשמוע. אך אז, אם תתקרב ותאזין היטב, תשמע לחישות בקול צעיר וגבוה, רך אך צרוד מעט- "כבש אחד, שתי כבשים, שלוש כבשים, ארבע כבשים, חמש.."
כך תמיד הייתי שוכבת במיטתי, לילה לילה, רואה בדמיוני כבשים אציליות שהולכות אחרי בשורה, מברכות אותי ברכת לילה טוב וחלומות פז, משתדלת לישון כדי שאהיה נמרצת ועירנית בגן, ביום שאחרי אותו הלילה.
ספרתי כבשים, כמו בספר שאביגיל שלי הייתה קוראת לי. קיוויתי, שאולי השיטות של הספרים יעזרו יותר מהשיטות של אמא.
"כשאני לא מצליח להרדם, המחשבות יוצאות ונכנסות, אני יושב על המיטה שלי וסופר כבשים. לפעמים גם כבשות. העדר עובר לי מעל הראש, נעלם לי מאוחרי הגב. וכל כבש שעובר דומה בדיוק לכבש שעבר פה לפניו. כבש ראשון, וכבש שני, כבש שלישי וכבש רביעי, כדורים של צמר, כולם דומים. עוברים כבש שמיני, וכבש תשיעי.." -הכבש השישה עשר