פומפה קטלנית

בהתחלה את מתעלמת. זורקת את המעטפה עמוק לארון ויודעת שכרגע את לא רוצה להתעסק בזה. יש לך יותר מדי דברים על הראש ואת פשוט מעדיפה לשכוח מהרעיון לזמן מה.

זה שוכב שם ואת מודעת לקיומו אבל מדחיקה. מנסה לחסום כל מחשבה עוד לפני שהיא מציפה אותך ובמשך זמן מה זה אפילו עובד. לא בחורה כמוך תתן לרעיון מציק אחד קטן להפריע לך בחיי היום יום העסוקים והמלאים שלך. יש לך יותר מדי דברים אחרים לעשות.

 

אבל בינתים, מתחת לפני השטח את מתרגלת לרעיון.

 

פתאום מתקשרים לאמא שלך ואין לך ברירה אלא להתעמת עם זה. פתאום את מבינה שזה באמת שם ולא נשכח ממך באמת אף פעם.

פתאום את מוצאת את עצמך חוגגת במהלך חופשת פסח עם החברות הכי טובות, יושבות באמצע מזללה ואת מספרת להן שבעצם...זהו... כמעט בטוח שזה זה.

ואת בוכה. והן בוכות.

ואין מה לעשות, את נוסעת.

 

ואז מתחילות השאלות. ערב אחד את מקבלת שיחת טלפון ממישהו שהכרת פעם ועכשיו הוא שם ומכיר לך מישהי שתהיה שנה מעלייך. והיא נבוכה וגם את, אבל אין לך ברירה, את חייבת לשאול מישהו. אז את שואלת. תכתובות גל גבי תכתובות שדנות ב"איך עושים שם כביסה?" ו"איזה שקעי חשמל יש?" ואמא שמוסיפה שאלות על ביטוח בריאות וכמה כסף ואיך מעבירים אותו. בקיצור, בלגן.

וכל הזמן החששות האלה, שתמיד מלוות כל שינוי דרסטי. "האם נצליח לשמור על קשר?" "האם אני אצליח למצוא שם חברים?" "ומה עם הלימודים?" "והאנגלית שלי...".

ואת והחבר שלך נפרדים וברור לך שאת אחת הסיבות שאת כבר לא עסוקה בו יותר. אם אי פעם בכלל היית.

את מנסה לדמיין את החיים שם, ואיך זה יהיה לעזוב את הבית. את מספרת לאבא ורואה שזה כואב לו שתהיי כל כך רחוקה. ופתאום מלא שאלות מאנשים אחרים. שאלות שהתשובה עליהן די מוגבלת.

ואת ממשיכה בכל הפעילויות והעיסוקים ומתפקדת כרגיל אבל עמוק בפנים כבר יודעת שעוד מעט זה נגמר. את מתחילה לתהות אם בכלל לעשות בגרות בלשון והיסטוריה. הכל כאילו הופך לסרט שמכין אותך לנסיעה. שמנסה לגרום לחיים שלך להיצבע בצבעים קצת אפורים כדי שתרצי לעזוב. קשה לך לחיות בבית, את רוצה לצאת. אולי לעבור לגור עם אבא? אבל במקום זה את בוכה בלילות ושותקת, איפשהו בפנים מחכה שהכל יגמר, למרות שאת לא רוצה לעזוב.

 

בקיץ את פוגשת את הבנות שתהיינה בשנה מעליך. את נכנסת לארגון החברים הסודי הזה שבו כולם עדיין נראים לך מפחידים וגדולים. ואת כבר אחת מהם אבל עדיין לא בדיוק. את רואה תמונות ושומעת סיפורים וההתרגשות מתחילה לפעפע. את מתחילה להכין רשימה של מה לארוז, קונה דיסק של שירי הורה ומשאילה את השמלה של ריקודי העם. "תלבושת עממית" עאלק. את מקבלת את החבילה עם כל הניירות והולכת לרופאה שתחתום, עושה צילומים. פתאום ההכנות רציניות. את מספרת למועצה, ולחוג ריקוד, והתאטרון...

והחברות הכי טובות צופות מהצד. מתעניינות במידה מוגבלת, מנסות לכייף איתך כמה שאפשר. את מתקרבת לאחת מהן יותר. אין ספק שהיא נפש תאומה ואת יודעת שהקשר ישרוד. לגבי האחרים... דברים יתפרקו כמעט לבטח. ואת יודעת שזה גם בגלל שאת עוזבת.

 

את מארגנת מסיבת פרידה, מקבצת המון אנשים מקבוצות שונות ומרגישה לא בנוח לנסות ולגשר בין כולם. את מרגישה קצת תקועה במסיבה של עצמך אבל לא נורא, העיקר שהם באו. ויש ארוחות עם המשפחה הדפוקה שלך של פרידה ושלום וקצת מתנות, וכמובן הרבה שאלות דודתיות. ויש מכתבי פרידה שצריך לכתוב לאנשים. יש גם אחד, שלא כל כך הייתם בקשר, אבל ערב אחד פתאום קרה ביניכם משהו ואת יודעת שזה אבוד.

 

ואז מגיע אותו בוקר שבת אצל אבא. אחת שולחת לך הודעת טקסט מודאגת, חוששת שכבר נסעת. ואת מרגיעה אותה, אומרת לה שקבעתן שתתראו לפני וככה זה יהיה אבל זה עדיין רעיון קצת מפחיד. ואת לא עומדת בזה ובוכה. בפעם המי-יודע-כמה בחצי השנה האחרונה. אחרי הצהרים אתן נפגשות בגינה הציבורית שהעברת בה חצי מהילדות שלך בערך. אחת עם הכלבים והשנייה עם מכתב טיסה ואלבום. כל כך קשה לעכל את רעיון הפרידה, כל כך סוריאליסטי.

 

את חוזרת הביתה, מתקלחת, בודקת שהכל מאורגן ולובשת את הג'ינס החומים (הם כבר די אפורים בשלב הזה אבל את נוסטלגית) וטי שירט אדומה פשוטה. את רואה שאמא בכתה בחדר שלה ואת מתקרבת אליה ואתן בוכות קצת ביחד. המון חששות מתרוצצות בתוכך ואת כל כך עצובה בפנים. מכינה את התיק של המחשב הכבד ואת התיק למטוס עם כל המכתבים בתוכו והספר. ואז בא גם האקס לחצי שעה של פרידה. ואתם יושבים על המדרגה בכניסה לבניין כמו שעשיתם כל כך הרבה פעמים במשך השנה האחרונה אבל הפעם זה שונה. כי הפעם את צריכה ללכת עוד חצי שעה. ובלהט אחרון של פרידה אתם מתנשקים ממש לפני שאת נכנסת למעלית לעלות הביתה. בפעם האחרונה לחצי שנה לפחות.

 

אתם יורדים לאוטו. בדרך יש עוד כמה טלפונים ואת מסתכלת על האורות בדרך ותוהה אם אליהם תתגעגעי.

 

בשדה קשה לך עם כל צדדי המשפחה שנפגשים פתאום. שונאת את המורכבות המטומטמת הזאת ובעיקר בעיקר בוכה. מזל שיש לך את תום לצידך ושניכם המומים, בוכים ותוהים ביחד. כמו שני אפרוחים שנזרקו מהקן. ההתרגשות הזאת מפחידה. אתם יושבים ונזכרים בכל אותם דברים שאתם כבר יודעים שיחסרו לכם ואת מוציאה את המחברת האדומה כדי להכין רשימה מסודרת. את הרי יודעת שאמא ואליצור יגיעו עוד חודשיים.

 

בטיסה את פותחת את המכתבים ומקדישה קצת זמן לבכות בשקט ולהתאבל. תום נרדם ובאיזשהו שלב גם את מצטרפת. אוכל של מטוס, צפיפות של מטוס, יובש באוויר. בבוקר הדייל מזמין אותך לבוא לתא הטייס בנחיתה. איזה כיף שלאבא יש חבר באל-על. איזו הזדמנות פז! את מתרגשת מאוד ונפעמת למראה הנוף הנגלה לעיניך. עיר שאת כמעט לא יודעת עליה דבר.

 

אתם יורדים מהמטוס. דרמה קטנה מתרחשת כשהטרולי שלך לא נמצא ובראשך מתחילה לרוץ רשימה של כל הדברים שהוא מכיל. אתם נשארים אחרונים ליד המסוע אבל בסוף האבידה נמצאת, ואתם מוכנים סוף סוף לצאת לאוויר העולם. אתם נולדים מחדש דרך היציאה עם שאר האנשים, הישר לזרועותיהן הפתוחות של שתי הבנות שפגשתם בקיץ. הן לוקחות לכם את העגלות וסופרות לאחור כשאתם מתקרבים לדלתות הזכוכית המובילות לחניון. "שלוש ארבע ו..." אתם מריחים את הריח הנוראי, האופייני כל כך, שבקרוב מאוד תתרגלו אליו. אתם יוצאים לשמש של צהרים לחים ונכנסים לאוטובוס.

בדרך את רואה בניינים מכוערים וארוכים, הרים ירוקים ומזמינים והרבה מכוניות. את בולעת הכל בשתיקה והתרגשות.
המומה ונפעמת.

וכך מתחילות השנתיים הכי חוויתיות בחיים שלך.