מדהים מה יומיים של חופש יכולים לעשות. איך בבת אחת שבה אלי חיוניותי והצלחתי לעשות דברים שאני אוהבת- לכתוב עבודה בשקט מול המחשב, להיות עם חברה טובה ולעשות כלום יחד, לאכול ארוחת ערב שקטה בבית שלי לחכות לטלפון שיעיר אותי משלוותי, להתמכר עד אין קץ לספר חדש ולגמוע את המילים בשקיקה ואפילו לתת לאדי המקלחת לנסוך בי השראה ואחר כך להעלות את המילים שנרקמו במוחי על הכתב, לאורה הזהוב של מנורת הלילה שלי.
החיים לא אמורים לא היות נטולי מחויבויות ומשימות לא אהודות, אך הם גם אינם צריכים להיות רצף של םעילויות מגובבות בסדר לא הגיוני ומנותק מסדר חשיבותן. כאילו נגזל ממני חופש הבחירה, ועם הזמן שנותר לי אני מנסה ללהטט כדי לדחוס בו את כל שאני רוצה לעשות, עד שאיני שמה לב ששכחתי לבלות קצת זמן איכות עם עצמי.
כל-כך הרבה זמן שלא חשתי את הוויתי במילים גבוהות...
***
ושוב לפתע, הפנקס הצהוב רווי הזכרונות מגיח לחיי ומאפשר לי פורקן, אולי דווקא איסוף עצמי.
אני מביטה בו
והוא מביט-מתריס בי
מעלעלת,
זוכרת,
עד שצלצול הטלפון מחזיריני
למציאות אחרת,
עם אהבה אחרת שמעסיקה את לבי.
השתמשי בי!,
הוא אומר,
השתמשי בי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
