פומפה קטלנית

מדהים מה יומיים של חופש יכולים לעשות. איך בבת אחת שבה אלי חיוניותי והצלחתי לעשות דברים שאני אוהבת- לכתוב עבודה בשקט מול המחשב, להיות עם חברה טובה ולעשות כלום יחד, לאכול ארוחת ערב שקטה בבית שלי לחכות לטלפון שיעיר אותי משלוותי, להתמכר עד אין קץ לספר חדש ולגמוע את המילים בשקיקה ואפילו לתת לאדי המקלחת לנסוך בי השראה ואחר כך להעלות את המילים שנרקמו במוחי על הכתב, לאורה הזהוב של מנורת הלילה שלי.

החיים לא אמורים לא היות נטולי מחויבויות ומשימות לא אהודות, אך הם גם אינם צריכים להיות רצף של םעילויות מגובבות בסדר לא הגיוני ומנותק מסדר חשיבותן. כאילו נגזל ממני חופש הבחירה, ועם הזמן שנותר לי אני מנסה ללהטט כדי לדחוס בו את כל שאני רוצה לעשות, עד שאיני שמה לב ששכחתי לבלות קצת זמן איכות עם עצמי.

כל-כך הרבה זמן שלא חשתי את הוויתי במילים גבוהות...

***

ושוב לפתע, הפנקס הצהוב רווי הזכרונות מגיח לחיי ומאפשר לי פורקן, אולי דווקא איסוף עצמי.

אני מביטה  בו

והוא מביט-מתריס בי

מעלעלת,

זוכרת,

עד שצלצול הטלפון מחזיריני

למציאות אחרת,

עם אהבה אחרת שמעסיקה את לבי.

השתמשי בי!,

הוא אומר,

השתמשי בי.

זה לא שאני מנסה לגרום לכל הבנות לקנא ולהגיד "מתחילים איתי מתחילים איתי" ממש לא. בסך הכל יש כאן קומץ קטנטן אך בהחלט מייצג של משפטי פתיחה שנוסו עלי, ללא הצלחה יש לציין, בכמה החודשים האחרונים. ברוב המקרים לא התעצבני יותר מדי, פשוט שועשעתי, ואני בהחלט לא מתכוונת לרפות את ידיהם של זכרי ישראל מהתחלה עם בנות, אבל בחייכם- תתאמצו קצת יותר! מה כבר ביקשתי? או הומור שיהיה מצחיק, או ישירות כנה ולא מעיקה או שתפתחו איתי שיחה בנחמדות ולא מתוך אילוץ משעמם. יש היעידו שאני אוהבת לדבר עם זרים, פשוט צריך להראות טיפה (באמת שטיפה, אני לא דורשת הרבה!) אינטליגנציה. בכל אופן, הנה קמצוץ:

1. "את יודעת, כבר שנה ושלושה חדשים שאני חוזר מהצבא דרך כאן ואף פעם לא ראיתי עוד חיילים שחוזרים איתי. את  תמיד חוזרת בשעות כאלה?"

(למה שיהיה לי אכפת כשאני מזיעה ומסריחה מנסיעה בעמידה באוטובוס, וכל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה ולקפוץ ראש לאמבטיה?!)

2. "וואו, אם כל הבנות שהיו עושות מטבחים היו כמוך..."

(מה יש בהם, בחיילי ישראל, שמוציא כל כך הרבה טמטום בכל כך מעט מילים?)

3. גברבר א': "רגע אז התחנה הזאת זה עזריאלי? אנחנו צריכים לצאת ביציאה הצפונית"

    נערה תמימה ז': "כדי לצאת מהקניון אתם צריכים קודם להגיע אליו ואת זה אתם עושים דרך הגשר הזה"

   גברבר א': "וואו תודה. היי תגידי רגע, את לא זאתי, נו... איך קוראים לך?"

   גברבר ב': "כן! את הופעת ב...איך קראו לתכנית הזאת? מאיפה אנחנו מכירים אותך?"

האהוב עלי מכולם, אגב, היה פשוט "טוב אני הולך, אפשר אולי את מספר הטלפון שלך?" פשוט, כנה, ישיר והותיר אותי פעורת פה. ככה צריך!

Once in a while someone comes along while you're walking on the street and offers you their hand. All they want is to walk along with you, join your journey, and share with you their own path. They want to make sure you don't fall from the small bumps on the sidewalk. If they're patient they leave it out there, letting you choose, letting you debate.

Some people refuse this offer as soon as it comes. They immediately pace up their steps and disappear in the crowd. Others, quite as swiftly, take the hand, grab and hold it tight. Those are the ones that are afraid of crossing the street on their own, some might say they're afraid of doing anything without that spread out palm.

And me? I rather wait a moment, walk a little bit with you and your open hand, trying to see if you like the streets I'm walking. Wether or not your hand has the right warmness that I was looking for. Not that I was looking for anything, I was just walking on my way. And I'm always on my way to somewhere.

So I let you walk beside me, breathe the same air for a while. And when I decided, I grabbed your hand with confidence, taking you into my path. And it made us both smile.

Once in a while someone comes along while you're walking on the street and offers you their hand. I hope our walk together will be wonderful.