אל תהיו אדישים,תגידו לא! לאלימות נגד נשים.

טוב אז הרבה זמן אני רוצה לכתוב פה אבל בדרך כלל אין לי ממש זמן.. או שאני מתחיל לכתוב ואז נתקע עם הניסוח ומוחק הכל ואין לי כוח להתחיל מהתחלה.. קיצור נקווה שהפעם זה יצליח לי..

אז יש לי תקופה ממש רעה בזמן האחרון.. כאילו,ממש ממש רעה..

מהתקופות האלה שאני כל הזמן חושב מתי יהיה לי את האומץ לסיים את זה..

וכמובן שאני פחדן ולא עושה כלום עם זה..

אתם יודעים מה?

אני ממש שונא את עצמי

שונא את איך שאני מתנהג,את איך שאני נראה,את איך שאני מדבר,את זה שאני מוסיף 2-3 נקודות בסוף כל משפט..

כאילו.. למה?!

מה זה נותן לי? בטח בגלל שאני מנסח גרוע.. למרות שהמורה שהייתה לי לספרות בכיתה ט' ממש התלהבה מה"יכולת כתיבה"שלי..

פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.

ואתם יודעים מה עוד?

גם אין לי פוטנציאל בכלום.

אני לא רואה את עצמי לומד,אני לא רואה את עצמי עובד,אני לא רואה את עצמי מתקדם בחיים.. אני לא רואה את עצמי מתחיל הורמונים

לא רואה את עצמי בצבא או בשירות לאומי

לא רואה את עצמי מביא ילדים

לא רואה את עצמי מספר למשפחה המורחבת עליי

בכללי אני לא רואה את עצמי עובר את החודש הקרוב..

שנה שעברה מישהו מהשכבה מעליי התאבד ביום האחרון ללימודים שלו.

אני יכול להבין אותו..

ועכשיו,לפני יומיים,הגיע היום האחרון ללימודים שלי.. ובכל זאת לא עשיתי כלום.. בגלל שאני פחדן.

אפילו מישהו מהכיתה שלי.. לפני יומיים מישהו אמר שהוא רואה אותו עוד 10 שנים נרקומן בתוך קרטון בתחנה מרכזית וכמעט כל הכיתה הסכימה עם זה..

ובכל זאת,עדיין יש לו עתיד.. עדיין יש לו פוטנציאל למשהו.. הוא אולי נרקומן אבל הוא חכם,יש לו משפחה טובה,הוא טוב בלימודים (כשהוא מגיע),הוא נראה טוב,יש לו פוטנציאל..

אצלי אין פוטנציאל

אצלי אין עתיד..

אני לא רואה את עצמי מגיע לגיל 19

אני ממש מפחד לסיים את הבית ספר

לצאת מהמסגרת..

לצאת לחיים.

למרות שכמעט כל השנה לא באתי לבית ספר,היה לי לאן ללכת.. הייתה לי מסגרת..

עכשיו לאן אני אלך? מה אני יעשה?

אני חושב אולי עדיף ללכת לכלא.. אולי לכלא 6,קל להגיע לשם..

קל מבחינת זה שלא צריך לעשות איזה פשע לא מוסרי בשביל זה..

פשוט לא להגיע לצבא כמה זמן וזהו.. בן של חברים של ההורים שלי ישב 150 יום בבית ואז ישב 70 יום בכלא צבאי.

זה לא נשמע לי כזה דבר נורא..

האמת היא ש..כל פעם שאני יוצא מהבית אני מקווה שיקרה לי משהו.. שיפול עליי עץ,שתהיה הצפה ואני יטבע,שאני יעשה תאונה עם האוטו..

אני לא יודע למה אני כל כך אובדני בזמן האחרון..

קוראים לי כל כך הרבה דברים אבל האמת שהיום היה הקש ששבר את גב הגמל..

אח שלי,שאני עושה בשבילו הכל,שאני מוכן למות בשבילו,החליט שהוא לא מדבר איתי ואין לי מושג למה..

אני עושה הכל בבית,אני לא מבקש ממנו כמעט כלום.. מביאים לו אוכל מוכן וחם עד החדר שלו.

הוא לא יוצא מהחדר כבר כמה חודשים חוץ מלשירותים,למקלחת ולפעמים לבית ספר.. הוא ממש מדאיג אותי.

והיום הוא החליט שהוא לא מדבר איתי.. הוא פשוט התעלם ממני.. אני ממש התאפקתי לא לרוץ ולהרביץ לו.

אם יש משהו שאני שונא זה שמתעלמים ממני.

אני ביליתי משהו כמו שעה וחצי בבכי. עם דמעות והכל..

טוב נמאס לי לכתוב ואם אני ימשיך אני פשוט יתחרט שוב וימחק הכל..

אז ביי.