אחרי שבוע מתיש למדי שעבר עלי, אני סוף סוף מגיעה לסיום של הסיכום השנתי. ניתן לחלק את הפוסט הזה לשניים - החלק הראשון מוקדש למוזיקאים והרכבים וותיקים למדי , שמסיבה זו או אחרת האלבום האחרון שלהם מ - 2011  גרם לי לשים אליהם לב. החלק השני לאמנים שרק השנה פרצו, ויש להם לדעתי פוטנציאל מעניין.

הסינגר-סונגרייטר קאס מק'קומבס הוציא במהלך 2011 שני אלבומים,  מהלך שעד כה היה שמור ליוצרים פורים כמו ריאן אדאמס. לראשון קוראים "humour risk"  ולשני "wit's end" , והנה דוגמא מכל אחד מהם :

שמעתי את שמו של מק''ומבס כמה פעמים במהלך השנים האחרונות, אך רק השנה יצא לי להקשיב למוזיקה- משהו שבין ניל יאנג לאליוט סמית'. עם קול צלול ומראה מצודד, לדעתי הוא לא יישאר עוד הרבה זמן זמר שמוכר רק ליודעי ח"ן, מה עוד שהוא פעיל כבר עשור וצבר מספיק נסיון כדי להיחשב אמן בוגר. למרות שהמוזיקה שלו לא רועשת במיוחד, כשמקשיבים למילים שומעים עוקץ- עוקץ שבולט במיוחד בשיר הזה שעוד לא יצא רשמית, המביא את סיפורו העגום של "ענת קם" האמריקאי- ברדלי מאנינג. הבחירה להביע הזדהות פוליטית עם מאנינג מציבה את מק'קובס לצד אמני קאנטרי-אינדי אחרים , שבשעתם שילמו מחיר כבד על הדעות ה"סמולניות" שלהם כגון הדיקסי צ'יקס וסטיב ארל - מעניין אם מק'קומבס יחולל את אותה תגובה.

להקה בריטית שחתומה על אותו לייבל שבו מק'ומבס חתום, דומינו רקורדס, ווילד ביסטס השנה פרצה לתודעה של שוק המוזיקה האמריקאי. אלבומם האחרון smother זכה לביקורות משבחות כמעט בכל מקום, וניתן לראות שהוא בעל  סגנון קצת יותר מלוטש מהקודמים, כאשר יש כאן שירים שמושרים לסירוגין בידי היידן ת'ורפ , הגיטריסט ומקים הלהקה, ותום פלמינג, הבסיסט. 

למי שכמוני מוצא את עצמו מתגעגע לשנות ה-90 , טיי סגל נותן מענה מוצלח למדי. עם שירה עצלה סטייל דינוסאור ג'וניור, מילים בלתי מובנות והרבה גיטרות סטייל פייבמנט, סגל מצליח להעלתו באוב את העשור בלי להישמע רטרו מדי. גם הוא עובד מתחילת שנות ה- 2000, אך משום מה האלבום הזה זכה ליותר תשומת לב - אולי כי הוא קצת פחות לואו פיי מקודמיו. שלא לדבר על כך שהקליפ הזה הוא בין המוצלחים שיצאו השנה

עוד להקת גיטרות הינה "white denim". כמו קאס מק'קומבס הם הוציאו שני אלבומים ב -2011, את הראשון יותר שמעתי, אך הבנתי שהנו יותר "נסיוני" . 

כדי להימנע מהרושם שאני רק אוהבת מוזיקה עם גיטרות, הנה דוגמא לאמן אלקטרוני שתפס אותי חזק. אחת הבעיות של מוזיקת אינדי היא שהיא נתפשת כמוזיקה של היפסטרים לבנים (כפי שציינתי כבר בנוגע לטי ווי און דה רדיו), אך לאחרונה צצים כל מיני אנשים שמפריכים הנחה זו. צ'אז בונדיק משלב אינדי חולמני עם ביטים של דיסקו בהצלחה, וזהו אלבומו השני  בסך הכל

עוד אחד שמשלב רוק עדין  עם אלקטרוניקה, יחד עם רקע "אתני" הינו אלכס ז'אנג הוגנטאי, שנולד בטיוואן אך גדל בקנדה. לתערובת הזו הוא מכניס קול  שלפעמים  נשמע רוקבלי אך יכול גם להשימע כמו מוריסי  בטונים הגבוהים , למעין משהו שהוא בו זמנית רטרו ועכשווי.  

 ולסיום החלק הזה אני חייבת לציין את האלבום הזה, שזכה כבר להרבה צומי (חשיפה בגריי'ס אנטומי, למשל) , לדעתי בעיקר בגלל שהוא מזכיר את רדיוהד לפני שהם נהפכו לפלצנים (ולא במקרה הם מלווים את רדיוהד בטור הנוכחי שלהם). גם קליפים מושקע כמו אלה אף פעם לא מזיקים

ועכשיו - לתגליות של השנה. כפי שהריאלטי "בית הספר למוזיקה" מעיד כולם אוהבים ילדי פלא. אך כיום כשכל ילד יכול להירשם לפלטפורמות כמו בנדקאמפ ולהעלות וידיואוים ביוטיוב, הטלוויזיה היא כבר פורמט מיושן לקידום כישרונות מוזיקליים. יעיד על כך ארצ'י מרשל,כולה  יליד 94' בסך הכל , שהספיק כבר להחליף שם במה מ"Zoo Kid " ל "King Krule" השנה, ולהתראיין בפיצ'פורק וסה"ך להסתמן כתקווה הבריטית הגדולה בזכות חוזה שהוחתם כבר בגיל 16, והכל בזכות קידום שעשה לעצמו באינטרנט. נער צנום וג'ינג'י עם קול עמוק מים המלח, קרול הוא החוליה החסרה בין דיזי ראסקל לבילי בראג, ואני מאמינה שיש מצב וההייפ לא מוגזם במקרה שלו.  

מכיוון שהרשימה הזאת מתחילה להראות מוטה לכיוון המין הגברי, שמחתי שיצא לי להציג את הזמרת מלאת האמביציה הבלונדינית, אריקה אמ אנדרסן. לומר את האמת, כשרק שמעתי עליה נורא התחשק לי לרדת עליה - כי אני רוצה להאמין במעין צדק קוסמי שמסדר שבחורות שנראות כמו דוגמניות והן מאל איי הן בהכרח  פקאצות מתחזות שלא יכולות לשיר, אך נראה שאי אם איי היא הדבר האמיתי- ובניגוד להרבה אעלק רוקריות היא באמת מחיובת לאתוס של פאטי סמית' ופי ג'יי הארווי , עם קמצוץ של קים דיל בפוזה 

עוד אנרגיות נשיות מוצלחות אפשר לקבל מניקו רוזה דנילובה, שמזכירה קצת את ביורק בלהטטנות הקולית או את פיבר ריי (הצלע הנשית של דה נייף) באלקטרוניקה האפלולית. זה אמנם האלבום השני שלה, אך היא רק פרצה באמת השנה