בשעה טובה החלטתי לכתוב פוסט שיתמקד קצת בנושא הקומיקס, במקום לפזר פה ושם המלצות והגיגים.

ובכן, ראשית כל הסבר קצר: כשאני אומרת קומיקס, אני לא מתכוונת לסטריפים, וגם לא לרוב כותרי המיינסטרים שקיימים היום- שזה אומר שסופרהירוז לרוב לא מעניינים אותי (למעט כמה יוצאים מהכלל). מה שמעניין אותי נכנס לקטגוריה בד"ך של "רומן גרפי", והוא מתפרסם בהוצאות עצמאית, דוגמאת אימאג' , דארק הורס  או הוצאות בת "איכתיות" של הוצאות גדולות יותר, כמו ורטיגו של די.סי קומיקס. ברשימה זו אתייחס לכותרים שמתפרסמים כיום, ועוד לא הסתיימו.

הכותר הראשון הוא יחסית מוכר- סדרת Locke & Key של ג'ו היל.  היל הוא הפסבדונם של בנו של סטיבן קינג, מה שמעורר רצון ראשוני לטעון שלבן יש פרוטקציה והוא חסר כל כישרון, סתם כדי להוכיח שזה לא הוגן שאנשים יירשו גנים מוצלחים (והרי גם אמו של היל היא סופרת, אז בכלל). אך האמת היא שלמרות שהיל פועל בטרטוריה מאוד דומה לזו של אביו, הוא מכניס את הטוויסט האישי שלו, והסדרה בחלט מומלצת לקריאה- לא סתם היא זכתה בפרסי אייזנר ב- 2011. עד עכשיו התפרסמו 6 חלקים , כשכל חלק מורכב משישה חוברות.  הכותר כ"ך הצליח, שקיימת לו טריילר לסדרת טלוויזיה שבפיתוח, למרות שהוא עוד לא הסתיים כאמור.

כפי שניתן לראות, הסיפור של "לוק אנד קי" בנוי על בסיס מאוד קלישאתי במכוון - הבית הרדוף. לומר את האמת בהתחלה ממש לא התלהבתי מהרעיון, עד שקלטתי שהיל לקח אותו לכיוון קצת יותר מעניין מהמצופה. בלי לספיילר יותר מדי, אגיד שמסתתרים בבית מפתחות אשר מעניקים לשלושת ילדי לוק- בוד הילד, קייסי הנערה וטיילר האח הבוגר כל מיני כוחות מיוחדים. הכוחות המיוחדים האלה הם בעצם "תפורים" כל אחד לדרך הייחודית שאליה אותו ילד מתמודד עם החוויות הטראומטיות בחייו. היל מתעסק בשאלה פסיכולוגית, שמעניקה עומק ומשמעות לסיפור, של איך צריך להתמודד עם טראומה להדחיקה או להתעמת איתה, והתשובה אינה חד משמעית. החשיבות של מנגנוני ההדחקה  השונים לכוח ההישרדות מוצג , אך מצד שני עולות בעיות אחרות. בניית הדמוית אמינה במיוחד, האמנות מאוד ברורה ומאפשרת יכולת הבעה טובה, ואם תעברו את המכשלה של הפתיחה הלא הכי מקורית, תתמכרו בקלות.  לי אישית יש נקודה חמה בלב לקייסי, דמות של טינאייג'רית שהיא בין המוצלחות שיצא לי לקרוא/לראות. קומיקס, ובמיוחד פנטזייה/אימה נחשב לזאנר שמתאים במיוחד לבנים, ופשוט עושה לי טוב לראות דמות שיש לה אפיל נשי , שהתלבטויות שלה בנוגע לחייה החברתיים והרומנטיים אינם קלישאה של רומנים רומנטיים.  

ונעבור לעוד שם יחסית מוכר בעולם המיינסטרים - ג'ף סמית. סמית' הוא היוצר של סדרת בון, שתורגמה לאחרונה לעברית ומאוד פופולרית אצל קוראים בכל הגילאים. למי שאהב את בון כמוני, אך היה רוצה לראות את כישרונו של סמית מתורגם לתכנים יותר בוגרים, סמית' יצר את RASL.  RASL בינו כותר עם עלילה סוריאליסטית למדי, עם אמנות שחורה לבנה מדהימה ושלל דברים שלא מוסברים, כמו מתנקשים שהם לטאות וילדות שטוענות שהן אלוהים ,  שבתקווה יתחברו בסופו של דבר. מה שאני אוהבת ב RASL הוא שזה קומיקס עם רקע מדע בדיוני "הארדקור" - הוא עושה שימוש בכמה מהרעיוינות היותר מופרכים של ניקולאס טסלה, וקושר אותם לתיאוריית העולמות המקבילים. למי שלא מכיר, הנה סרט שמראה משהו דומה מאוד 

RASL הוא כותר שמסתמך על האינטלגנציה של קוראיו, ומכניס מנה מספיקה של סקס ואלימות שתשכנע את כל מי שנרתע 

מהחמידות של בון לתת לו צ'אנס. הבעיה היחידה איתו שזה כותר מושקע באופן יוצאת דופן, ולכן צריך לחכות 3 חודשים בין הופעה של פרק אחד לבא - אבל בד"ך מקבלים 60 עמודים במקום 20-30 הרגילים .

הכותר הבא הוא של אחד מכותבי הקומיקס האהובים עלי, מייק קארי הבריטי. קארי הוא בין הכותבים הטובים האחרונים שלא נטש את ורטיגו, שם הוא כתב את הסדרה שפירסמה אותו "לוציפר". אהבתי את לוציפר, אך הוא סבל בעיני מחוסר אחידות, מה שלא ניתן לאמר על התקופה שקארי כתב את "הלבלייזר" - הכותר הכי וותיק של ורטיגו, שהייתה בין המוצלחות לטעמי. ניתן לראות את הביטחון שרכש בסדרה הנוכחית שלו , the unwritten .  נקודת המוצא של the unwritten היא פרודיה על הארי פוטר, תוך השפעה של סיפורו האמיתי של כריסטופר רובין, בנו של הסופר אי. אי מילן, שהיה אומלל עד ליום מותו (לא ממזמן) בגלל הנצחתו ב"פו הדוב". גם פה רעיון לא מתוחכם יחסית הופך לאט לדרך להצגת דיון מעורר מחשבה , בלי להפסיד את הכיף של מתח וחוש הומור של קומיקס קליל יותר.  בכמה מילים : טום טיילור, בנו של סופר הילדים המצליח בעולם שנעלם, מתמודד יחד עם שני חבריו ליזי וסאבוי עם  קנוניה חובקת עולם, שמנסה להפליל את טום בפשעים שלא ביצעו ולהתנקש בו ובאנשים היקרים לו. בטוויסט שלקוח מ"שושנת קהיר הסגולה" או סדרת "תרסדיי נקסט" של ג'ספר פורד, דמוית מעולם הספרות מתגשמות בעולם המציאותי, ודמוית "אמיתיות" נכנסות לעולם הסיפרותי. בגדול,  the unwritten הינו פרויקט אמביציוני, מה שנקרא "רומן של רעיונות" שמתמש בפנטזייה כדרך לדון בקשר הגומלין בין עולם הרעיונות ועולם המציאות- כיצד אידיאולוגיה יכולה לעוות רעיונות, מהו מוקד המשיכה של רעיונות מסוימים, וכו'. כל זאת בלי לשעמם ובלי כמעט "נפילות מתח", עם ציטוטים מספרות שתולעת ספרים כמוני מאוד נהנת מהם, ואמנות צבעונית שהיא בין הטובות שיש בשוק כיום. 

ההמלצה האחרונה היא על כותר שעד עכשיו יצאו לו רק 4 חוברות, אבל מכיוון שעומד מאחוריו טרי מור, שאני מעריצה שלו, גם משהו שהוא רק בהתחלה אני יכולה להמליץ בחום. כמו קארי, מור עבר תהליך אבולוציוני מרשים - מ" Strangers in Paradise" (שבקיצור נקרא לו SIP)  הכותר שפירסם אותו, שאהבתי למרות חולשותיו, ל Echo שהיה קצר אך נפטר מרוב הדברים שעיצבנו מקודם ולפיכך היה קרוב למושלם,  לכותר הנוכחי שלו, Rachel Rising . רייצ'ל נפתח בסיטוציה מוכרת למדי - צעירה קמה מקברה. אך גם למי שלחלוטין נמאס לו מטרנד הזומבים, כדאי לתת לכותר צ'רנס, כי הוא מושך לכיוונים בלתי צפויים. במקום להתעסק בסוגיה של מי רצח את רייצ'ל או כיצד היא קמה לתחיה, הקומיקס יותר עוסק בנושא הגדרת הזהות שלה, היחסים שלה עם האנשים בחייה, ובכמה קווי עלילה מקבילים שעוד לא ברור איך הם קשורים, כמו ילדה פסיכוטית למדי וזוג שהתארס לא ממזמן. הקצב של בניית הסיפור הוא איטי למדי, עם קפיצות מהירות בארועים ששוברות את בניית האווירה. מור שכמו ג'ף סמית כותב וגם מצייר את הכותר מביא אמנות מרהיבה של רקעי טבע, אווירה "ספוקית"  שמטרידה בעדינות, ודמוית שאפילו אם הן משניות גורמות לרצות להכיר אותן יותר טוב.    

עכשיו שאני לקראת סיכום הקטע, אני יכולה להגיד ששמתי לב למכנה משותף מעניין לכל הכותרים שהמלצתי- כולם משתמשים בתבניות ז'אנריות שדי נטחנו, אך כולם מפרשנים את התבניות בצורה מקורית ובעלת עומק. יחד עם זאת, הכתיבה אינה כבדה מדי או מתאמצת אלא שומרת על קצב קליל ומהנה לקריאה. למי שעוד לא מכיר, ולמי שמכיר אך עדיין לא ניסה - מומלץ בחום.