לאחרונה צפיתי במספר קליפים העושים שימוש בגבר הלובש בגדים/פריטים נשיים, דבר אשר גרם לי לחשוב כיצד אותו אקט - לבוש בעל סממנים של בן המין הנגדי- יכול להתפרש באופן שונה בהתאם לקונטקסט שבו נערך האקט הזה. יתרה על כך, באנגלית יש אבחנה בין המילים Cross dressing לבין Drag ולבין Transvestite, שמאפשרת אבחנה בניאונסים השונים, אשר בעברית לא קיימת.

בתרבות היום ללבוש דראג יש כמה אספקטים שונים. דבר ראשון, זהו נחשב אקט חתרני, המאתגר את הנורמות המגדריות הקיימות. שלא במקרה, זהו טאבו שקיים בתרבויות המבוססות על התנ"ך, שם נאסר האקט הזה לחלוטין. לעומת זאת, ישנן תרבויות בהן קיימת אופציה למין שלישי, כמו ההיג'רה ההודים, אשר מאפשרים (בעיקר לגברים ללבוש בגדי נשים) להפגין אמבוולטיות מגדרית, אך גם על כך הם משלמים מחיר חברתי על הוויתור על מעמדם כגברים. לאקט הדראג עם כך יש היבטים חתרניים שקושרים אותו לרצון להפוך לבני המין השני (טרנסג'נדריות) או לרצון לקחת סממנים נשיים (שקשור יותר לתת תרבות ההומואית). אך לאט לאט טיפטף לבוש הדראג ממקומו המרכזי בתרבות השוליים הלהטבק"ית אל המיינסטרים, כך שגברים קומיקאים רבים עושים חיקויי דראג בפריים טיים בטלוויזיה, כמו הדמויות המפורסמות ב"ארץ נהדרת" של טל פרידמן של לובה הקופאית ורוחל המתנחלת. האם ללבוש דראג עדיין יש קונטציות חתרניות כמו שפעם היו לו? זו שאלה ששווה להתעמק  בה. האופציה ללבוש דראג משחררת את הלובש מזהותו- הא יכול לקחת על עצמו זהות אקסטווגנטית ומוחצנת, ששונה מאוד מזהותו ה"אמיתית". לכן ישנם גברים סטרייטים שבחרו בפרסונה של אישה כדי להופיע - במנותק מהקונוטציות ההומואיות המקוריות של אקט הדראג. דוגמא לקומיקאים שעשו כך הוא איציק כהן מ"בנות פסיה" (כהן פעם היה קשור ל"קהילה" אך באטיות ניתק את קשריו ואף התחתן עם אישה, שבנתיים הספיק להתגרש ממנה. כתוצאה מכך לא לגמרי ברור לי איפה הוא נמצא על הרצף). דוגמא נוספת ויותר מוצלחת היא זו של אדי איזרד, שחקן מוכשר שאני ממש אוהבת . פה הוא מדבר למשל הדימוי העצמי שלו בתור טרנסווסטייט כשהיה צעיר.

כלומר כאשר איזרד לובש בגדי נשים הוא לא רוצה להיות אישה, או כאמצעי להביע את אהבתו לגברים. הוא לובש בגדי נשים כדי להעצים אספקטים נשיים באישיות שלו, אספקטים שהוא מילדות הרגיש חיבור אליהם. האקט של הדראג אצל איזרד הוא לא אקט שחרור מהזהות המגדרית או המינית שלו, אלא אקט שחרור מהזהות שלו באופן כללי. קליפ שלדעתי מראה מאוד יפה את האקט המשחרר של הדראג הוא הקליפ הזה של להקת הרוק "מילק מייד". יחד עם זאת, יש  לדעתי שימוש אמביוולנטי באמצעי המבע הקולנועיים בקשר להצגה של הדראג.

הקליפ הזה בעיקר מזכיר לי את הסיטואציה שבמסיבות פורים תמיד הגבר הכי מאצ'ו דופק הופעה בעקבים , איפור , חצאית מיני וגרביוני רשת. השילוב של סממנים גבריים בולטים (שער גוף בחזה ועל הפנים)  יחד עם האקט של התחפשות לאשה - ביגוד ואיפור יוצר אפקט קומי וגרוטסקי בו זמנית. הצילום של הקליפ מדגיש את האפקט הגרוטסקי באקסטרים קלוז אפים על הפה של הגברים - על הליפסטיק המרוח ליד הזקן. יחד עם זאת, הקליפ מציג הנאה שהגברים שואבים מההתחפשות - הפרסונה הנשית מאפשרת להם להתנהג כמו ילדות קטנות, שהוא שחרור מהדרך המקובלת לגברים להתנהג. כך שהקליפ הזה בו זמנית מוקסם ונגעל מגברים בדראג, כאשר הדראג כאן בעיקר מתפקד כאמעי לשחרור ולאו דווקא כאמצעי להבעת זהות הומואית או אפילו נשית באופן מובהק. ברור לחלוטין שהגברים רק מתחפשים לנשים ושלבוש הדראג אינו מאפיין אותם כנשים.

עוד קליפ שעוסק בדראג כתחפושת הוא הקליפ הזה של טקסס. כשהלהקה הזו היתה פופלרית בזמנו , זכור לי שהסולנית שרלין ספיטרי, הוכתרה כאחת הנשים הסקסיות ביותר באחד המגזינים הנחשבים. הדבר די הפתיע אותי מכיוון שהדימוי של שרלין בד"ך כלל היה די סולידי - היא מעולם לא לבשה בגדים חושפניים או רקדה ריקודים חושניים כדי למשוך צומי. בכל זאת, כנראה שמראה של "ילדה טובה שיכולה להיות הבת של השכן" סטייל סנדרה בולוק עושה את זה לכמה אנשים. על רקע הסקסיות הזו שלה, הלבוש שלה כגבר די מפתיע. בקליפ הזה שרלין עושה דראג של אלוויס, ובכך מנסה לקשר בין דימוי של "כוכב רוקנרול " אליה כמבצעת. שוב, ספיטרי היא סטרייטית והלבוש הגברי אינו בא בקונטקסט של חתרנות להטב"קית אלא יותר בתור משחק עם הפרסונה של אלביס.

קליפ שמביע עמדה קצת יותר מתוחכמת בקשר לדראג הוא הקליפ הזה של פרפיום ג'ניוס. הקליפ הזה בא מתוך מסורת של "Vouge " ההומואית (שמדונה אח"ך אימצה ופיזרה בעולם) - לקחת פוזציות של דוגמניות ולהקצין אותן, שכהומו מייק הדראס בהחלט מודע לה ועושה בה שימוש. הקליפ שומר על עמימות מגדרית - האדלי לא לובש שמלה אלא חולצה ספורטיבית ארוכה והוא לא לובש פאה  אך מצד שני הוא נראה טבעי יותר בעקבים מאשר החברה מהקליפ של מילק מייד.שפת הגוף הנשיות בקליפ קשורה בעיני לרצון במילות השיר באנטימיות, בגבר שייקח אותו ויטפל בו ואיך שהוא יעשה הכל בשביל זה, עד כדי מחיקת עצמית- יש פה הבעת פגיעות רגשית שמתקשרת לי לנשיות. אך לצד זאת הקליפ רומז לצד האפל יותר של החיים ההומאים - לדמות של זונה ממין זכר, שמסתובבת בכביש ומחפשת לקוחות. כך שהדראג בקליפ מתקשר פה לכל מיני דברים - למסורת הומאית, לחיפוש של אינטימיות במקומות הלא נכונים, ולהבעת רגשות "נשיים". 

עוד קליפ שפועל מתוך מודעות להטב"קית בייצוג דראג היא של EMA אותה הצגתי בתחילת השנה בסיכום השנתי שלי. שוב הדראג מוצג כאן בקונטקסט של פגיעות נשית, המילים עוסקות בהרס עצמי וחברות הגברים בדראג מאחורי אריקה מחזקים את הרושם של חתרנות מגדרית שמתכתבת עם הקליפ המפורסם של הדוגמניות הסקסיות מאחורי הזמר השרמנטי של  רוברט פלנטר (שגם שאניה טווין עשתה לו פרודיה).

תחושת האמפטיה בין נשים לגברים בדראג בולטת גם בקליפ החדש המהמם של נטשה קאהן. כאן דווקא מלכת הדראג Lavinia Co-op מסמלת את הזוהר והגלאם של הכוכבת עליה שרה נטשה.

לסיום, הנה קליפ שכבר הבאתי אותו בעבר, שאחרי התלבטות אם מותר לי לקשר לאותו קליפ פעמיים, החלטתי שאם זה בקונטקסט אחר אז אפשר. כאן במהלך סשן אס אנד אם מלבישה אישה גבר בבגדי נשים. וכאן הגענו לאספקט האחרון של לבוש הדראג, שזה עיסוק בקינקיות. הלבוש הנשי אמור להשפיל את הגבר, ולהפוך אותו לנשלט במערכת היחסים. פה דווקא הלבוש הנשי לא מעצים, אך בכל זאת גורם להנאה מזוכסטית מתוך וויתור על השליטה. במקרה שלא קלטתם - ג'יי טילמן שר שאפשר לקורא לו ננסי מעכשיו והלאה - שם של אשה שגם מתייחס לגבר רכרוכי/נשי.

לסיום - אפילו האקט הפשוט של גבר לובש שמלה יכול להתפרש בכל כך הרבה מובנים. תלוי מי לובש את השמלה, מהי הסיטואציה במהלכה הוא לובש שמלה, מהי שפת הגוף שלו כאשר הוא לובש את השמלה, אילו תוספות יש לשמלה (איפור, נעליים, תכשיטים) וכיצד מגיבים הצופים למראה גבר שלובש שמלה. אני תמיד נהנת לראות כיצד קונטקט מאפשר להעשיר את מאגר הדימויים התרבותיים שלנו ולהפוך אותם למורכבים יותר.