הרגע הזה שבא לך להקיא. המחשבות לא מפסיקות ויש יותר מידי דברים להבין. כאילו אתה נמצא על ראש ההר, מתנדנד, עוד שנייה נופל ואתה לא יודע. לא יודע מה לעשות. אתה הולך ליפול אבל אתה מנסה להישאר על ראש הר, אבל האמונה לא מספיק חזקה כי אולי אחרי הכל לא היית צריך להגיע לשם מלכתחילה. אני אוהבת לכתוב, גם אם לפעמים אין בדברים הגיון. מנסה ככה לסדר את המחשבות, אבל לעיתים רק מתבלבלת- בין עצמי לעצמי. שונאת החלטות קשות, שונאת את ההרגשה הזאת שהכול הולך להתמוטט למרות שברור לי שככה זה.

כולם יגידו לי שאלו החיים, שבחיים בלי קשיים אין באמת טעם. אבל כל דבר טוב נהפך לקושי, הכל מאתגר, הכל מסובך עד שבא לך כבר להשתגע כי הדברים הפשוטים כבר לא נמצאים לידך- בספק אם הם בכלל קיימים. אבל כעקרון אנחנו הופכים את הכל לקשה, אנחנו בורחים מהר מידי ומקשיבים פחות מידי. מבינים אבל לא באמת מבינים אף אחד- רק את עצמנו. משתגעים ומוותרים מהר מיד.

אני לא רוצה לוותר, אני לא אדם שמרבה לוותר ואפשר להגיד שזאת הקללה שלי- כי עצם לוותר על משהו מבחינתי זה בריחה. אבל צריך לעשות דברים בצורה טובה, לסגור פרקים בחיים ולא להישאר בחוסר ידיעה או סתם להעלם- כי זה לא קורה שוב.

הכל לטובה- אני יודעת.

אבל הכל גם מובן מאליו

מחכה לרגע, לשקט, לאמונה המלאה

לא רוצה להעלם, לא רוצה לוותר, לא רוצה לברוח אבל לפעמים אין בדיוק ברירה

הכאב לא שווה את זה, לא הכאב ולא האמונה שכל כך נדירה.