הנערה פסעה אל תוך היער בצעדים חוששים אך יציבים, לא נכנעת לפחד שמציף אותה, החודר לנשימתה הבהולה ולגופה הקופא בקור.

היא הלכה זמן מה. שעה, שעתיים, אולי יותר ואולי פחות - ממש לא היה לה איכפת. תחושת הזמן נאבדה ביער צפוף העצים האפור הזה. לא היה זה יער מעניין במיוחד, אך מצמרר באמצע הלילה.

הנערה נעצרה בפתאומיות ומצאה את עצמה במרכזה של קרחת יער קטנה. היא כרעה קדימה והרימה אבן עם שפיץ מחודד בקצה. הנערה הניפה את ידה וזרקה את האבן קדימה, רחוק, אל תוך היער השחור שלא נגמר.

היא לא שמעה את האבן נוחתת.