ממש עכשיו, בארבע הדקות האחרונות סיימתי לקרוא את הספר "שני ירחים" של שרון קריץ'.

בתחילתו הייתי בטוחה שהוא עוד איזה ספר טיפשי שאמא טענה שהוא טוב, אך בחציו השני נשאבתי למסתורין שאופף את הספר.

סיימתי לקרוא את העמוד האחרון בשכיבה על הצד, סגרתי את הספר. קמתי מהשטיח הפרוותי שעליו שכבתי וראשי הסתובב, הרגשתי עצמי במימד אחר או בשני מימדים בעת ובעונה אחת. הרגשתי עצמי פה ולא שם ובכל מקום. ראשי כאב ובבואתי במראה היתה מעט פרועה - פניי אדומות ועיניי מלאות דמעות ועצב, שערי הפזור מכסה את צידי פניי.

בכיתי. השטיח רטוב.