אומרים שאת החברים בדרך כלל מכירים בצבא, באוניברסיטה ולעיתים גם בתיכון - אבל לא.

אני יודעת שאתכם הכרתי כשהייתי בת ארבע בקושי. אולי עוד לא היינו חברים אז, אך הדבר התפתח והתהדק היטב עם השנים הרבות בהן היינו צמודים אחד לשני, ידענו הכל אחד על השני וסיפרנו הכל אחד לשני - זאת לא הייתה ברירה, אלא הכרח. יכולנו להיות עם חברים אחרים אך דווקא התחברנו אנחנו.

ואנחנו חברים, חברים טובים. אנחנו חברים טובים כל כך וסומכים כל כך ומספרים כל כך וצוחקים כל כך ונהנים כל כך ואוהבים כל כך.

תמיד ביחד תמיד בקשר, גם כשכמעט נפרדנו. וגם בזמנים שפגענו והכאבנו וכעסנו והעלבנו אחד את השני והיו הרבה מקרים קיצוניים כאלה - נשארנו חברים והקשר התאחה ונעשה אף חזק יותר ככול שהתבגרנו.

אני יודעת שאתם תהיו החברים שלי גם כשאהיה גדולה, גם אם ממש מבוגרת. אנחנו עוד נשחק "בינגו" יחד באיזה מועדון קשישים...

אני אוהבת אתכם. אני ממש ממש אוהבת אתכם. אתם נותנים לחיי משמעות נהדרת.

אתם החברים שלי.