המאלפת של פו הדוב הדלמטי

אני כועסת. לא, קבלו תיקון - אני זועמת. אני זועמת וכבר אין לי כח לכל השטויות האלה. 

אצלי בבית הספר כיתות י"ב הן אלה אשר מנהלות את הקיוסק. אני חלק מהצוות המנהל, ואחראית על עניין הכספים.

הם לא נותנים לי לפרוש, למרות שכבר נמאס לי מזה. אני תמיד מוצאת את עצמי אחראית למה שהולך שם, אז הורדתי הילוך. אני לא נמצאת בקבוצות שלהם בוואצאפ כי יצאתי ואני לא יודעת מה הולך וכבר אין לי כוח לזה. 

עוד יותר מעצבן מזה זה שהם קובעים דברים מבלי לדבר איתי. אחראי קיוסק חייב להיות עם יום משלו בו הוא פותח את הקיוסק ודואג שהכל ילך כמו שצריך. הם משנים את הימים שלי (למרות שהם אמורים להיות קבועים) ואז אומרים שאני לא אחראית. הרי הודיעו לי שאני לא אחראית ימי רביעי יותר אלא ימי חמישי (למרות שאני מסיימת שלישית בחמישי ואני צריכה להשאר עוד שלוש שעות בשביל זה). מאיפה אני אמורה לדעת שמשנים דברים? קסם? 

נמאס לי נמאס לי נמאס לי רוצה לצאת מהשכבה המזדיינת הזו, שחיה בסרט ולא נותנת לאנשים להתנהג איך שטוב להם. 

אני לא יכולה לבוא עם מכנסי כדורסל או נעלי כדורסל כי זה לא מקובל, אני חייבת לקבל הערות על זה שהסתפרתי קצר, למרות שזה לא עניינו של אף אחד. אני צריכה לשמוע אנשים חיים בסרט ואומרים שהם יקבלו יותר ממני במבחן וזו תהיה האינדיקציה לחוכמה שלהם. יופי, תודה באמת שאתם הורסים לי את י"ב ככה בשיטתיות.

אני לא חכמה, יש לי זיכרון טוב, עכשיו לכו מפה ותפסיקו להביע דעה על החיים שלי אם לא ביקשתי.

שונאת שמביעים דעה שלא לצורך, שונאת שאומרים דברים שלא באמת מבינים.

אני רוצה להתקבל למכינה ולא לשמוע מהילדים האלה לפחות 30 שנה. לא רוצה ללכת לקמנר איתם בתנועה - רוצה מכינה, כזו שבעיקר לומדת ומתנדבת ולא מטיילת בארץ. 

וזו בחירה שלי, בסדר? אני זו שבוחרת מה לעשות עם החיים שלי.

אז זדיינו מפה ותנו לי לחיות עם בחירות שלי בשקט. קצת שקט, סבבה?