המאלפת של פו הדוב הדלמטי

אני כועסת. אני כועסת וזה מכעיס אותי. מוזר הא? שאני כועסת על עצמי בגלל שאני כועסת. זה מיותר ודי פלצני, אבל אין מה לעשות, כשאת לא מאמינה בלכעוס, זה מעצבן כשאת כועסת. והכי מרגיז אותי, שאני כועסת ללא סיבה. על מה יש לי לכעוס? אפילו אני לא יודעת. ולא זה לא המחזור, תודה ששאלתם.

אני חושבת שאני כועסת על עצמי, אבל הבעיה היא שהסיבות שבגללן אני כועסת נעוצות בחברה סביבי. אני מרגישה כמו קוף בגן חיות. בהתחשב בהיכרותי רבת השנים עם השכבה שלי (בכל זאת 9 שנים ביחד לא באות ברגל) אני יודעת שזה פראנואידי מצדי להאשים אותם. אני לא רוצה להאשים אותם אבל נמאס לי, באמת שהם עלו לי על כל העצבים.

אני כועסת על החברה ששוכחת שאני קיימת בגלל בת הזוג שלה, ונזכרת בי כשבת הזוג מתגייסת. תודה לך, גם אני אוהבת להרגיש מקום שני. אני תומכת ותומכת מאז שהכרנו ביסודי, וזאת התודה שקיבלתי ממך.

אני כועסת על השכבה שחייבת להעיר לי על כל דבר. אני יודעת איך אני נראית. לא, לא רזיתי, כן קמתי מחוצ'קנת היום, לא, אני לא נראית כמו הומו עם חוסר טעם באופנה עם התספורת החדשה. כן תודה אני יודעת שהתספורת יפה לי, בגלל זה הסתפרתי ככה, אתם לא חייבים לדבר איתי על זה כל שניה, אני בנאדם יש לי עוד דברים שהולכים בחיים. התספורת שלי היא הדבר האחרון שמעניין אותי.

לא, זה לא דרש אומץ להסתפר קצר. לא, אני לא חושבת שאני נראית כמו לסבית. לא, לא התנפחתי בשרירים ואני לא נראית כמו צ'חנבוטה. אני מרגישה הכי סקסית שבעולם. כמו שבחיים לא הרגשתי. אני נראית כמו שתמיד חלמתי בחטיבה, כשעוד הייתי ילדה שמנמנה ומכוערת.

נמאס לי שאני נמדדת ככה. שונאת את זה. שונאת שאני צריכה לחשוב מה אני אלבש בבוקר, כי אחרת עושים לי את המוות לגבי מה שלבשתי. באמת? זה מה שחשוב? אם באתי לבית הספר ונראיתי כמו האקס היודניק שלי זה באמת מפריע לכם? אז יופי, יום אחד באתי עם הבגדים שאני אוהבת, שנוחים לי, כי יש לי משחק בערב וזה עוזר לי. כן זה עוזר לי, זה מונע התשה מטאלית שנגרמת מחשיבת יתר לגבי מה שבסביבה אומרים לי. אז באתי עם אותו סווצ'רט כמו היודניק, טרנינג של כדורסל, למה זה מפריע לכם? למה להציק לי על זה? למה להציק לי על הבחירות שלי? על זה שאני בוחרת עם מי לצאת ומתי? למה אתם מתנהגים כאילו אני חייבת לכם משהו?
 

אתם יודעים מה. מהיום אני שמה זין. נמאסתם. אני אבוא איך שבא לי, מתי שבא לי ואתם תלכו לדפוק את הראש בקיר. אני לא ארדוף אחרי אף אחד כדי שהקיוסק שהשכבה מפעילה יפעל כמו שצריך. אני לא אשבור את הראש בפתרונות יצירתיים כי אף אחד לא עוזר. אני אפסיק לעזור לכולם אם זאת התודה שאני מקבלת. אני לא אפנה בשבילכם זמן וזהו. כשהחניכים שלי אומרים לי שהסתפרתי מכוער, זה בסדר כי הם בכיתה ו' ולא מבינים משהו מהחיים שלהם. כשאתם אומרים לי את זה, אתם יוצאים חסרי חיים. למה שיעניין אתכם מה אני עושה אם אנחנו לא באמת חברים?

נמאסה עלי השכבה הזו. נמאסה עלי המושבה הזו. אני רוצה לצאת מכאן.

והכי מפריע לי, שהספורט כבר לא מוציא את כל העצבים. קשה לי להישאר רגועה. שלהתאמן שלוש- ארבע פעמים בשבוע כבר לא מספיק כדי להוציא את כל העצבים שלי. אני רוצה להרביץ למישהו כל כך חזק שישבר לו הפרצוף. די כבר. אני מרגישה שגם עם החברה הכי טובה אין לי באמת תמיכה. וזה הכי קשה שבעולם. אני תמיד תומכת ונמצאת שם כדי להקשיב, אבל אני לא מסוגלת לקבל את העובדה שגם חברות שלי שם בשבילי.

אני רוצה חבר טוב. הוא לא חייב להיות החבר שלי, אבל שיהיה לי חבר טוב. כשזה שאוכל לספר לו הכל והוא יתן חיבוק ויבין. והעיקר, שלא יתאהב בי אח"כ כמו שקרה בשלוש הפעמים האחרונות ואני לא ארגיש שאני לא יכולה לדבר איתו יותר. זה מה שאני רוצה. אני רוצה שקט, לברוח, חופש. אני רוצה לצאת למכינה, להיות קצת עם אנשים שאני לא מכירה בכלל, בלי השכבה, בלי דעות קדומות.

אני רוצה להפסיק להרגיש רע בגלל אנשים. בזכות החבר הקודם לא הצלחתי לאהוב את הגוף שלי והמצב המשיך גם אחרי שנפרדנו עד עכשיו, אז עד שהצלחתי לשקם קצת את היחסים שלי איתו, אני אשמח שתפסיקו להעיר לי עליו. זה הכי מפריע שבעולם. אני יכולה לשבת שעות מול המראה ופשוט  לבהות בשנאה בכל חלק שבי בלי סיבה. אז את הערות שלכם, תשאירו לעצמכם. אתם מפריעים לשיקום העצמי שלי. אני לא צריכה את הדעה שלכם. הדעה היחידה שאי פעם תשנה לי היא של בן זוג, ובעקבות כוויות מהעבר גם אותה אני לוקחת בערבון מוגבל.

אין לי זמן לכלום. אין לי זמן לעצמי. אין לי זמן לשכב במיטה ולעשות לק כמו ילדה בת 12. אני מתגעגעת לזה, זה חסר לי מאד. כואב לי מהחוסר זמן לכתוב ולהיות יצירתית שאני רוצה לבכות. אני רוצה פשוט קצת שקט ושלווה, ואם אפשר גם חתיך עם אופי טוב על הדרך זה יהיה נחמד.

אני מרגישה לבד. האנשים שצריכים להיות לידי, תמיד מסתבכים בבעיות של עצמם ואני מבינה את זה ולא כועסת, אבל אין להם זמן אלי. האנשים שכן לידי זה אנשים שאני לא רוצה. אנשים שלא מבינים אותי באמת. הייתי רוצה שיהיה לי חבר, הבעיה היא שאי אפשר. לא רק כי אין מי, אלא כי אני לא בטוחה שאני מסוגלת לתת לעצמי לאהוב מישהו בזמן הקרוב. אני לא מתכוונת שוב ליפול אחרי מישהו בלי להכיר אותו קצת, פעם אחרונה שזה קרה התפתחו לי דפוסי התנהגות של הפרעות אכילה. אני רוצה לצאת עם מישהו שאני מכירה, אפילו קצת, הבעיה היא שאין מי. אני לא מחפשת מראה מסוים או אופי ספציפי, רק תחומי עניין דומים. אבל כרגע אין אחד אופציונאלי כזה באופק.

וזה מפריע לי. זה מפריע לי כל כך. שאני רוצה ומפחדת. שאני רוצה ואין משהו שנראה אופציונאלי. וזה מתסכל. זה מכעיס. זה מערער את הביטחון העצמי שלי, אולי הבעיה היא בי?

אני רוצה לצאת מכלוב המחשבות הזה, שמלא במחשבות חסרות כל ערך. מלא במחשבות מיותרות שעושות לי רק כאב ראש. אני כבר לא בטוחה שאני כועסת, אבל אני בטוחה שלא טוב לי כרגע.

אני רוצה לצאת מכאן.

הצילו.

הבלוג הזה ללא ספק הוא המגירה הכי טובה שיש לי ליצירות שלי, אז אני מפרסמת פה שני שירים, לא קשורים אחד לשני. אני בספק אם מישהו קורא כאן.. אבל אם כן, יש דעה?

~~ 

לך תסביר לה

שאתה רק רוצה להשתחרר

למצור דרך קלה

את השלדים קצת לאוורר

לך תמצא לך

את המילים הנכונות 

איך תסביר לעצמך

שזה הכל כוונות?

תסתכל, תפתח את העיניים

זה לא בא ברגל

זזה בא בחריקת שיניים! 

~~ 

אש הבוערת בפיך הענוג

לא תכבה. ממגע של קרח.

 אדומה כדם

שורפת בכמיהה

שאריות של תקוה שנגוזה.

מלחששת בתאוה למכרים

מזמינה בברזלי שעריה הלוהטים.

~~ 

וזהו. בנתיים. 

פשוט מצאתי את השירים במחברת יחסית ישנה ורציתי להעלות אותם לעולם..

כבר הרבה זמן שלא הייתי מרוצה מסיפור שלי, אז הנה.

~~

ליה.

טריקת הדלת הראשית היוותה לליה סימן לגאולה. הבית היה שקט, אך המולת הילדים עדיין הדהדה בין הקירות. זה היה בסך הכל עוד יום של עבודה אינטנסיבית, אך סופו של החופש מתקרב ואיתו החזרה לשגרה. בקרוב לא תצטרך לשמור על אחיה וחבריהם המתישים במשך רוב היום. היא סגרה את דלת חדרה וקרסה על הרצפה, מותשת. היא בכלל לא ביקשה את העבודה הזו, אבל היא חייבת את הכסף וההורים ביקשו יפה. היא רצתה ללכת לישון, אך היום עוד צעיר ותחושת החוסר נוחות שאפפה אותה הובילה אותה לפעול כאוטומט.

היא הלכה למגרש הרחוק מתוך שאיפה להיות לבד. היא שמה על אוזניה את האזניות האלחוטיות שקיבלה ליום הולדתה ה17 ונשמה עמוק. המוזיקה החלה להתנגן בקולי קולות לתוך אוזניה. היא זרקה וזרקה לכיוון הסל, לא מורידה הילוך לרגע. השרירים כואבים, הנשימה כבדה אך היא בשלה, ממשיכה. כעבור זמן מה היא עצרה כדי לבצע מתיחות. בעודה מתמתחת שמה לב לדמות שמתקרבת למגרש. היא לא זיהתה מיהי אותה דמות ולכן בחרה להתעלם ממנה. היא סיימה עם המתיחות והתחילה לעשות סטים של קפיצות בחבל וכושר בקצה המגרש, לפני שתחזור לזרוק.

הזמן עבר לה במהירות והסטים אותם ביצעה בעיניים עצומות טסו אל מול עיניה. המוזיקה הרועשת מחקה כביכול כל זכר למחשבה אפשרית שתעבור בראשה. לא טוב היות האדם לבדו, ולליה עוד פחות. היא לא מבינה שהיא צריכה עזרה. הכאב הפנימי אותו היא חשה הוא לא נורמאלי. אך איך תדע מה לעשות אם שותקת היא?

זה כחצי שנה היא לא מוצאת את המקום שלה. לליה אין מקום. היא לא יודעת מהיכן היא שואבת את הכוחות להמשיך. הטעם של החיים מר בפיה. את כל תסכולה מכלה היא במגרש, סוחטת מעצמה כל טיפת כוח שעוד נותרה בקרבה. היא בקושי אוכלת הילדה, כי אף אחד בבית לא שם לב כשהודיעה שהיא טבעונית. אין לליה מה לאכול בבית, אם היא בוחרת שלא לאכול את מה שיש, שתישאר רעבה. את הכל היא עושה בעצמה, מכיוון שאחרת תאלץ לעשות הכל לפי הלו"ז של ההורים. כביסה עושים ביום רביעי, את המדיח לפני שהולכים לישון, את שיעורי הבית עושים לפני שאוכלים והחדר חייב להיות תמיד מסודר.

נגד הזרם. ליה תמיד הולכת נגד הזרם. עם השיער הקצוץ והעגיל בגבה היא סימנה עצמה ככבשה השחורה של הבית. כשהביאה את בת הזוג הראשונה הביתה, אף אחד אפילו לא טרח להגיד לה מזל טוב. האדישות שסובבת אותה היא מוחלטת. איך היא הגיע למצב הזה? ליה שואלת את עצמה שוב ושוב. היא רוצה לחוש קבלה מהסביבה שלה, אך נראה כי כל צעד שלה רק מרחיק אותה משם.

היא בכלל נמשכת יותר לבנים, אך במצב הקיים היה לה קל יותר לצאת עם בנות. היא שונאת את העגיל שיש לה בגבה, פירסינג בכללי עושה לה בחילה, אך כשהורידה אותו חשה ערומה. המבטים שקיבלה בבית הבהירו לה שהנה היא על סף שבירה, "חוזרת למוטב, מתפכחת" אמרה אמא שלה בארוחת הערב המשפחתית. היא בחרה לשתוק. למחר העגיל חזר לגבה והאדישות חזרה למקומה.

את הסט האחרון היא סיימה בקושי, מיוזעת כולה. היא מנסה למתוח את הגבולות שלה אבל כנראה שהפעם היא הגזימה. היא נאלצה לשכב במשך מספר דקות ורק בקושי הצליחה לקום. כשעמדה על רגליה פתחה סוף סוף את עיניה. נקודות שחורות ריצדו אל מול עיניה. היא שתתה מים והתעלמה מהן. הנקודות היו דבר שבשגרה מבחינתה. היא המשיכה להתאמן ולזרוק לסל באותו קצב גבוה כמקודם. השרירים כאבו יותר, הנשימה הרדודה לא סיפקה מספיק חמצן והמוזיקה הרועשת ניתקה אותה מהסביבה. הנקודות השחורות עברו לזמן מה, אך היא ידעה שהיא קרובה לקצה היכולת שלה.

היא לא שמה לב לאמיר, ששיחק בצד השני של המגרש עד שהכדור שלו התגלגל לכיוונה. היא עצרה את המוזיקה והורידה את האוזניות. היא מסרה לאמיר את הכדור ואמיר הודה לה. "את רוצה לשחק אחד על אחד?" הציע אמיר. היא התחבטה לרגע בינה לבין עצמה. מצד אחד, היא מותשת, מצד שני היא הרגישה שהכוח שלה לסרב לאנשים אזל אי שם בבוקר. "סבבה" אמרה "הטוב מ3?" הציעה, מקוה שתשרוד שלושה משחקים.

"תתחייבי" אמר אמיר ומסר לה את הכדור שלו. היא עמדה על השלשה וזרקה. הכדור נכנס חלק, והיא התחילה את המשחק. המשחקים החלו והמשחק היה צמוד. הם היו בתיקו כאשר חולשה תקפה אותה. היא חזרה לראות את הנקודות השחורות. ליה ביקשה שיעצרו לדקה ושתתה. "מה קרה? את משתפנת?" אמיר הקניט אותה. "בחיים לא" אמרה בנחישות. המשחק האחרון היה צמוד ומתוח ביותר. היא לא רצתה להפסיד. להפסיד לא היה הצד החזק שלה. אמיר עשה תנועה חדה לסל והפיל אותה בדרכו לסל הניצחון. היא נפלה וקיבלה מכה בראש.

הדבר הבא שליה ראתה היה תקרה לבנה. היא שכבה במיטה זרה חסרת יכולת לזוז. ההורים שלה עמדו ודיברו עם הרופא מחוץ לחדר. היא ניסתה להתיישב אך סחרחורת תקפה אותה. "לאט לאט" אמר קול, שאותו לא זיהתה. כשסובבה את ראשה ראתה את אמיר מחייך "אני שמח שהתעוררת, הבהלת אותי למוות" אמר. פיה היה יבש וכשניסתה לדבר קולה יצא צרוד "מה קרה?" שאלה, מבולבלת.

אמיר לא ידע איך להסביר לה. כשאתמול יצא למגרש הוא בסך הכל רצה להתחמק מאמא שלו ששוב החליטה להציק לו. הוא יצא למגרש הרחוק במטרה להיות לבד. שיפסיקו להציק לו, נמאס לו שמתייחסים אליו כאילו הוא יצור קטן חסר הגנה. העובדה שאמא שלו מסרבת להבין שהוא תכף יוצא מהבית שיגעה אותו. הוא אמנם האח הכי צעיר, אבל בכיתה י"א אמא שלו יכולה להפסיק לשאול אם הוא הכין את שיעורי הבית שלו.

בהתחלה כשראה את ליה במגרש הוא לא זיהה אותה. היא הייתה עם שיער אסוף ובבגדי כדורסל. היא נראה שקועה בתרגילי כושר כלשהם והוא לא רצה להפריע לה. הוא זרק לסל באיטיות, מנסה לסדר את מחשבותיו. העובדה שהיה איתו עוד מישהו במגרש גרמה לו להרגיש שכל תנועותיו נבחנות. בכל זאת, ליה היא בי"ב, הילדה המגניבה הזו שכל בית הספר מדבר עליה. הילדה שפרצה לאתר בית הספר וסידרה לשכבה שלה יום חופשי מלימודים. הילדה שצעקה באמצע נאום תחילת שנה של נעמה המנהלת שגם ככה הבגרויות זה בלוף אחד גדול. היא נעמדה באמצע האולם וצעקה לתלמידי כיתה י"א שלא יאמינו לנעמה ושמגמות מדעיות לא יסייעו לרוב הילדים שירחיבו אותם, כי גם ככה הם לא צריכים אותם במרבית המקצועות שלומדים באוניברסיטה. נעמה הייתה המומה, וליה פשוט יצאה מהאולם מרצונה החופשי, אך לא לפני שסיוון היועצת של י"ב צעקה לה שתצא החוצה כי יש להן דיבור.

לליה יש שם בבית הספר. כל הבנות בשכבה שלו רק מרכלות על כמה שהיא רזה ואנורקסית ולא אוכלת כלום וכל הבנים מדברים על כמה שהיא שווה. הוא לא חלם שתהיה לו הזדמנות לשחק מולה אחד מול אחד או בכלל לדבר איתה. הוא אפילו הופתע מהאומץ שהיה לו להציע לה לשחק. כשהכדור שלו התגלגל לכיוונה הוא ממש פחד שתצעק עליו, כמו שהיא עושה לילדים שמפריעים לה בבית הספר. לשחק מולה היה חויה מיוחדת, כבר המון זמן שהוא לא התאמץ במשחק. אמיר רגיל להיות הטוב ביותר. הוא חייב להיות הטוב ביותר בלימודים, בספורט ובחברה. למרות זאת, הוא מעולם לא הגדיר את עצמו כמוביל חברתי, אלא כילד מלא חברים. הוא לא מהבולטים בשכבתו, לכן הופתע שליה בכלל זיהתה אותו. הוא בכלל לא ידע שהבנות בי"ב מכלילות אותו כבין אחד החתיכים של השכבה שלו.

בהתחלה, כשליה נפלה הוא חשב שהיא עובדת עליו. הוא קרא לה שתקום, אך כשלא באה כל תגובה ממנה הוא התחיל לדאוג. הוא ניסה לסטור לפניה ולשפוך מים בתקוה שתתעורר. הוא התקשר למד"א מבוהל וכל הדרך באמבולנס אכל את עצמו ברגשות אשם כשלחץ על ליה לשחק את המשחק האחרון למרות שביקשה לנוח. כששאלו עליה פרטים גילה שלמרות השם שיש לליה בבית הספר, הוא לא יודע עליה דבר. הוא נאלץ להשתמש בפלאפון שלה כדי להשיג את ההורים שלה. הוא הופתע כשההורים שלה אמרו לו שהם יראו אם יש להם זמן להגיע.

הוא חיכה שם כל הלילה למרות שההורים של ליה בסוף כן הגיעו. הוא הודיע לאמא שלו שהוא הלך לישון אצל אחד החברים שלו ונשאר לישון על הכורסא שבחדר. כשליה התעוררה הוא חש הקלה. הרופאים אומרים שהיא התעלפה מעומס יתר ותת תזונה. ההורים של ליה נראו די בהלם כשהרופא דיבר איתם בחוץ. כשליה ביקשה מאמיר שיסביר לה מה קרה הוא לא ידע מה להגיד לה ופשוט סיפר לה בקצרה את דברי הרופא. היא לא נראתה מופתעת "ידעתי שזה יקרה בקרוב, פשוט לא חשבתי שאתעלף כל כך מהר" אמרה. אמיר היה מזועזע. "מה על מה את מדברת?" שאל. ליה התעלמה מהשאלה שלו "ההורים שלי בכלל טרחו להגיע?" היא שאלה, מצפה לקבל תשובה שלילית. "הם היו פה כל הלילה, הם עכשיו בחוץ עם הרופא" אמיר אמר.

"את בסדר?" אמיר שאל אותה דואג, בכל חייו הקצרים לא יצא לו לדאוג ככה למישהו כל כך זר. ליה צחקה "אני חושבת שהעובדה שאני בבית חולים די מסבירה את עצמה" אמרה בציניות "אבל כן, אני בסדר" אמרה. כשההורים של ליה נכנסו לחדר הם ביקשו מאמיר לצאת לרגע. אמיר יצא בשקט, נבוך מהבקשה. הוא חיכה ליד הדלת ושמע את הדיון הסוער שהתנהל בחדר. ההורים של ליה כעסו על חוסר האחריות שלה, שעכשיו אין פתרון לאחים הקטנים שלה ושהם פספסו יום עבודה. היא כעסה עליהם שהם לא מוכנים לכבד החלטות שלה ושהתת תזונה נובע מהעובדה שאין אוכל לטבעונים בבית.

הצעקות נמשכו במשך מספר דקות עד שליה צעקה להורים שלה שילכו, היא תחזור באוטובוס הביתה. ההורים שלה השתתקו והשיחה עברה לקולות שקטים אותם אמיר כבר לא שמע. כשההורים של ליה יצאו מהחדר דמעות עמדו בעיניה של אמה של ליה. כשאמיר נכנס לחדר, ליה ניסתה להתנהג כאילו דבר לא קרה. היא חייכה, אבל החיוך שלה לא הגיע לעיניים. הם ישבו בשתיקה במשך מספר דקות עד שלבסוף ליה שברה את השתיקה "אתה יכול ללכת, אני אחזור הביתה לבד" היא אמרה, אדישה. "אני חושב שלא כדאי" אמיר אמר, דואג. "אתה מסריח מאתמול" ליה אמרה. "באמת? דוקא התקלחתי בכיור" אמיר אמר והתיישב ליד המיטה של ליה.

"את רוצה לצאת מהבית שלך ללילה?" הוא שאל "אם כן את מוזמנת אלי" הוא הציע. אחרי שהמילים יצאו מפיו הוא קלט מה הרגע אמר, הוא לחלוטין הופתע מהאומץ או קלות הדעת שגרמו לו להציע הצעה כל כך טיפשית לליה. "אתה רציני?" ליה שאלה, הטון שלה היה כה מלא תקוה שאמיר לא יכל להשאר אדיש. "כן אני רציני, אני האחרון שנשאר בבית, יש לנו חדרים ריקים שאת יכולה לישון בהם" הוא אמר. "אבל קודם כל תשתחררי מכאן" הוא הוסיף בעודו סורק בפעם המי יודע כמה את החדר בו שכבה.

ליה נשארה עוד יומיים בבית החולים. בכל יום אמיר נסע לבקר אותה וכשהיא שוחררה הם נסעו ביחד אל הבית שלו. בדרך הם עצרו בבית שלה והיא ארזה תיק עם מספר בגדים ואת התיק של בית הספר שלה, הרי היום הוא היום האחרון של החופש ומחר חוזרים ללמוד.

כשאמיר וליה הלכו ביחד לבית הספר אף אחד לא ידע על מה שקרה בחופש, הפצעים החיצוניים שעל גופה של ליה נעלמו עוד בבית החולים. זוגות עיניים רבות בהו בזוג המוזר, הלא צפוי. גם בהפסקה הם ישבו ביחד ושתקו, זו הייתה שתיקה רגועה, כזאת השוררת רק בין שני אנשים שאינם חשים עוד מבוכה זה מזה. השמועות עשו כנפיים ועוד לפני סוף היום מאות שאלות הופנו לשניהם לגבי טיב מערכת היחסים שבין השניים. אפילו סיוון כבר ידעה על כך בפגישה שהייתה לה עם ליה בסוף היום. בכל פעם ששאלו אותם, שניהם משכו בכתפיים ואמרו "אני לא יודע על מה אתה מדבר", מבלי שתכננו זאת מראש.

ליה נשארה עוד לילה אחד בבית של אמיר, לפני שחזרה לביתה שלה. כשהם ישבו בערב בחדר של אמיר ודיברו היא הרגישה רגועה. "לקחת את התוספים שלך?" אמיר שאל אותה. "אתה כמו אמא שלך, שניכם שאלתם אותי את השאלה הזו שלוש פעמים היום" היא צחקה. אמיר האדים. "טוב זה רק כי את צריכה לקחת את התוספים שלוש פעמים ביום" הוא התגונן. ליה חייכה ושניהם השתתקו. כעבור כמה דקות ליה אמרה בשקט "תודה". "על מה?" הוא שאל, מרגיש כי המילה הזו די מיותרת "הכל היה מרצון טוב" הוא הוסיף "אין מה להודות פה". "בכל זאת, תודה" היא התעקשה וקמה מהמיטה. "אני התעייפתי, לילה טוב" ליה אמרה ופיהקה. "לילה טוב" אמיר אמר וליווה אותה לחדר שלה.

"אני יודעת לבד את הדרך" היא צחקה. "לא נורא" אמיר משך בכתפיו. המבוכה והחשש שהרגיש מפניה לפני מספר ימים נעלמו. בפתח החדר היא נעמדה ושוב אמרה "לילה טוב" והוא השיב "לילה טוב", ושניה לפני שעלה בידו להסתובב ולחזור חזרה חדרו היא נשקה קלות על פיו וסגרה את הדלת. את החיוך שהיה מרוח על פניו של אמיר היה קשה למחוק, כשהתארגן לישון הרגיש שהוא לא יכול להפסיק לחייך. הוא שכב במיטה ושחזר את אותה נשיקה קטנה שוב ושוב עד שנרדם. ליה לא האמינה שהיא באמת נישקה אותו עכשיו, היא שכבה במיטה של אחיו הגדול של אמיר ופשוט הייתה בהלם הפזיזות שלה. היא אמנם רצתה לנשק אותו, אבל זה לא היה חכם לעשות את זה בבית שלו, כאורחת. וכך היא הלכה לישון, חצויה בין השמחה לדאגה. אולם השינה העמוקה שבה שקעה השכיחה ממנה כל דאגה.

~~ 

וזהו, מה דעתכם? זה לא ממש ערוך ונכתב בפעם אחת.. אבל אין ספק שיצא לי אחד מוצלח הפעם.