בתחילת שנת הלימודים סיימתי מערכת יחסים. היינו כמעט שנה ביחד, ואני לא יכולה להגיד בלב שלם שאני מאושרת ממערכת היחסים שהייתה. היינו שונים מידי, שונים מידי בהכל. הוא קרניבור ואני צמחונית, הוא ימני ואני שמאלנית, הוא אוהב בנות נשיות ואני טום בוי, הוא אוהב שיער ארוך ואני אוהבת שיער קצר. הייתי בי"א, עסוקה בללמוד, ורק הוא היה שם בשבילי, אך עם כל התמיכה באו גם דרישות לא הגיוניות להשתנות. הוא רצה שאהיה מישהי שאני לא. הוא רצה שאראה כמו מישהי שאני לא, הוא רצה שארזה ונטה להעיר לי על כך בכל הזדמנות. מצד שני, כשאני הייתי אומרת משהו על עודף המשקל שלו הוא היה מחזיר לי בלעשות לי את המוות ורגשות אשם על כך שהערתי לו על הגוף שלו, כי אצלו זה נושא רגיש. הוא טען שאצלו זה עובד אחרת ואני לא מבינה.
הוא שבר אותי. במשך שנים הייתי מרוצה להיות כמו שאני. נכון שתמיד היה מקום להשתפר, אבל הרגשתי יפה, הרגשתי סקסית, הרגשתי טוב עם עצמי. ואז הוא בא, ואמר לי דברים שלא אומרים לילדה. הפעם הזכורה ביותר הייתה כשחגגנו 10 חודשים. דאגתי שיהיה בית ריק, בישלתי אוכל שהוא אוהב ואפילו לבשתי שמלה בשבילו, למרות שהוא יודע שאני שונאת שמלות. השקעתי הרבה יותר מהזמן שהיה לי להשקיע בדבר. ישבנו אחר כך וסתם דיברנו. ואני לא אשכח איך הוא אמר לי "את יודעת, מאז שהשמנת אני נמשך אליך פחות". אני כותבת את המשפט הזה כאן, עכשיו, ועדיין מרגישה את הצריבה של העלבון שהרגשתי אז, כשהוא אמר לי את הדבר הזה כאילו זה טבעי ומותר. ועם כל מכה כזאת בא ליטוף בסגנון "אני עדיין אוהב אותך" בניסיון לסגור את הפצעים שהוא פתח בי.
וזה לא רק המקרה הזה, הוא נהג לאמר הרבה הערות שליליות, מצביע על חלקים בגוף שלי, אומר את דעתו בקול רם. ואני חשבתי שזה נורמאלי. אני הייתי בטוחה שזה קורה לכולם ולמרות שכל החברות שלי השמינו בי"א, הן מעולם לא סיפרו לי שחבר שלהם אמר להם דבר כזה. ובכל זאת טמנתי את הראש בחול. והמשכתי לטמון אותו ולהאשים את עצמי. זה בגלל שהייתי עסוקה בללמוד. זה בגלל הגלולות. זה בגלל המשקל. זה כי התעקשתי שתמיד יגיד לי את האמת. זה יעבור כשארד הכל בי"ב. טמנתי את הראש עד שנסעתי לחו"ל במסגרת משלחת תלמידים מבית הספר. ואז כשהיה לי קצת ספייס לעצמי הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה. פתאום הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את עצמי. מי זאת הילדה הזו שאוכלת 500 קלוריות ביום כי היא מרגישה שמנה? מי זו שתמיד אומרת שזו אשמתה שהוא אומר לה את הדברים הללו? מי זו שמסתכלת על עצמה ערומה אחרי מקלחת ונגעלת מעצמה? זו לא האילת שאני מכירה.
אז נפרדתי ממנו שם. בחו"ל. אני יודעת שזה לא הוגן כלפיו, אבל לא יכלתי לשקר לו, לאדם שכל כך האמין בכנות עד שנהג להגיד שאני מתלבשת מזעזע ושהוא לא אוהב שהשמנתי. אם החלטתי שנפרד, אני לא אמשיך לשקר לו ואגיד מילים ריקות. ניסיתי לדחות את "השיחה" לארץ, אבל הוא לא הסכים. הוא לחץ עלי לדבר איתו וגרם לכך שנפרדתי ממנו בטלפון.
גם אחרי שנפרדנו, לא הרגשתי שלמה עם הגוף שלי, עם העובדה שאני משחקת כדורסל, עם העובדה שאני אוהבת דברים שהם לא "נשיים". ונכון שהיה לי ריבאונד עם איזה י'ניק שאני מכירה, ונכון שהוא שיפר את המצב. עדיין לא הרגשתי שלמה עם עצמי. עדיין הרגשתי כאילו אני מכוערת, שאף אחד לא רוצה. שאני סתם, פשוט ילדה סתם.
אז חזרתי להדריך, וחזרתי להתאמן המון פעמים בשבוע בכדורסל. ומאימון אחד בשבוע עברתי לשלושה. ומשלושה, עברתי לשבעה אימונים בשבוע. וכל רגע שיכולתי עשיתי ספורט, למדתי והתנדבתי.
והחור הזה בלב שהוא פער לא התמלא, עדיין הרגשתי רע עם עצמי. איבדתי את הכיוון שלי ונאבקתי למצוא את עצמי שוב. בדצמבר חזרתי לשיער קצר כמו שהיה לי בכיתה ז', ובינואר חזרתי ללבוש בגדים שאני אוהבת. בגדים שאני מקבלת מאמא שלי ומהאחיות שלה כי אני אוהבת בגדים יד שניה ושונאת לקנות בגדים חדשים.
סיימתי לגבוה בכיתה ט', ונעצרתי על 1.66 מטר. בתחילת כיתה י' שקלתי 60 קילו. בסוף כיתה י"א שקלתי 70 קילו. היום אני שוקלת 63.5 קילו. ואני בלב שלם יכולה להסתכל על עצמי במראה ולהגיד שיש לי שרירים. שרואים קצת ריבועים בבטן. אני מסתכלת במראה ורואה ילדה יפה, ילדה עם פרופורציות, שהיא לא רזה מידי ולא שמנה מידי.
ואיך ניצחתי?
ביום חמישי הברזתי השלוש שעות שהיו לי בבית הספר ונשארתי לישון. קמתי והלכתי לראות כמה אני שוקלת, כי אני עושה מעקבים שבועיים לוודא שאני לא חוזרת למשקל הקודם. והסתכלתי במראה שיש ליד המשקל שהראה שהכל בסדר. ואני עומדת שם, בתחתונים וחזיה (כי גיליתי שבגדים של חורף יכולים להוסיף קילו שלם לפעמים) ואני מסתכלת במראה, והבבואה שלי מחזירה מבט ואני בהלם. איך יכולתי לחשוב שאני לא יפה? איך נתתי לו להכניס לי רעיונות שאני שמנה דבה שבחיים לא תהיה רזה שוב? איך הפסקתי להאמין בעצמי?! פעם ראשונה מזה שנה!! שאני מסתכלת במראה ומרוצה מאיך שאני נראת, שאני מסתכלת על הפגמים שבי, אבל עדיין מרוצה.
אז תודה רבה לך אקס יקר שלימדת אותי כמה זה חשוב לאהוב את עצמי ורק אחר כך לאהוב אדם אחר. זה אמנם לקח לי לי זמן, אבל ניצחתי את הספקות שטמנת בי. אני יפה, אני פורפורציונאלית והכי חשוב - גופי הוא ברשותי ואני לא אתן לאף אחד להוריד לי את הבטחון העצמי שלי שוב.
אני חושבת שניצחתי, ניצחתי את הספקות.
והדבר היחיד שאני יכולה להגיד לאחרות הוא שאל תפסיקו להאמין בעצמיכן. אתן יפות כמו שאתם ואף אחד לא יכול להגיד לכן איך אתן צריכות להראות. תאמינו בעצמכן, כי בסופה של כל מערכת יחסים אתן אלה שנשארות עם עצמיכן ולא בן הזוג.
עם מדליית של בטחון עצמי על הצוואר, ומבט מלא גאווה,
אילת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: