היא הולכת ברחוב שומם. השקט שעוטף אותה מוכר עד כדי כאב. היא מסתכלת
לצדדים כאחוזת דיבוק, אולי משם תבוא הישועה. היא נושמת עמוק וממשיכה, ילקוט בית
הספר מכביד על כתפיה, אך הוא לא הגורם להליכתה הכפופה. כבר ימים שכל חיוך שעלה על
בדל שפתיה לא מגיע לעיניים. נחלי האכזב שעל פניה מנסים לשטוף את הכאב, אולם הכאב
עודו שם, יושב על ליבה כאבן.
סביבתה מתחילה להתמלא אנשים, פרצופים מוכרים ניבטים אליה מכל עבר.
שיחות סרק שיוצאות מפיה, אינן מגיעות כלל אל תשומת ליבה. השחור שעוטף אותה משדר
לסביבתה לתפוס מרחק. מחשבותיה נודדות שוב ושוב לאותה השיחה הגורלית, זאת שבה שחררה
את רסני פיה והתחרטה. היא אינה סולחת לעצמה על שבמו ידיה הרסה את מה שבנתה.
היא יושבת בכיתה ועונה על כל השאלות של המורה, אך ליבה אינו איתה. היא
פועלת כמכונה משומנת. כמה היא מתגעגעת לחיבוקו. לחיבוק חם וסתמי. ובמקום חיבוק היא
נאלצת לשמוע את חבריה שואלים שוב ושוב עליו, הם מופתעים, הם מעבירים ביקורת, הם
מציפים את הזיכרונות שוב ושוב. דמעות מאיימות להציף את עיניה, ובכל פעם שחנקה
אותן, גדלה האבן היושבת על ליבה. את הסוגר על ליבה היא אינה יכולה לפתוח בפני
חבריה.
היא חוזרת הביתה ונשכבת על המיטה. הבהייה בקיר הפכה לתחביבה העיקרי.
את חובותיה היא עושה בחוסר חשק. תחושת האובדן וחוסר האונים מציפות אותה לפרקים,
כגלים המכים על חוף. מהיכן תתחיל כדי לקום? היא מרגישה כאילו אין מוצא. את החברות
היא מסננת, אינה עונה לאף אחד.
וכך עוברים עליה ימיה, ואותה האבן אינה נמוגה מליבה. הכאב הפך למנת חלקה.
הספרים אינם משמחים אותה כבעבר, הסרטים איבדו את טעמם המנחם והמתוק הפך לתפל בפיה.
חודש שלם הסתובבה סביב עצמה, פועלת מבלי להיות מודעת. באחד הימים ראתה אותו, מחבק
אחרת, זה היה בדרכה לבית הספר והוא לא היה מודע לנוכחותה. חיוכו הגיע עד עיניו,
וכאשר נשק לאחרת, הרגישה כאילו קרע את ליבה לרסיסים.
עברו עוד ימים ושבועות. מסיבה שכבתית החלה להתהוות ולהתארגן. היא ידעה
שלא תבוא, הרי גם ככה היא לא נהנת שם. בערב המסיבה, כשכולם יצאו לחגוג, היא יצאה
לשבת בגן משחקים, לחשוב. היא הייתה לבד, ומלבד חתולה אחת שהסתובבה באזור, אף נפש
חיה לא הסתובבה ליד הגן שלה. היא שמה אוזניות, המוזיקה שנשמעה הרגיעה אותה מעט.
הזמן נזל לה מבין אצבעותיה ומבלי לשים לב אחד מידידיה חזר הביתה מהמסיבה.
כשהסתכלה עליו שמה לב כי הליכתו כהליכת שיכור, נראה היה שהוא לא שם לב
אליה. היא עצמה את עיניה וחזרה אל המוזיקה שלה. אולם הידיד ככל הנראה כן ראה אותה,
מכיוון שהחליט להתיישב על ידה. ככשמה לב אליו הורידה את אוזניותיה והם ישבו בדממה.
דממה טובה, חיובית, כל כך שונה מהדממה שהרגלה אליה.
דניאל, הידיד, החליט לשבור את השתיקה. "את יודעת, כשהייתי קטן תמיד
שאפתי להיות סופרמן, אבל עכשיו אני חושב שבאטמן עדיף". היא פערה זוג עיניים,
מופתעת. היא לא ציפתה שגיבורי על יהיו הנושא עליו ידבר. "למה דווקא
באטמן?" שאלה, סקרנית. הבחירה נראתה תמוהה בעיניה. הבל פיו של דניאל הדיף ריח
עז של אלכוהול. "הוא אנושי, הוא כמוני רק תמיד בוחר לעשות במקום לשבת ולצפות מהצד"
אמר ברצינות תמוהה והיא צחקה. "מה הקשר עכשיו גיבורי על? אתה שיכור"
ענתה.
דניאל חייך "אין קשר, העיקר שעזרתי לך לצחוק". היא חייכה
ולשם שינוי, החיוך הגיע עד עיניה. הוא קם והושיט ידו כדי להקים אותה.
"לאן?" שאלה "כבר מאוחר" הוסיפה, מנסה להתחמק מטיול רגלי
איתו. "אנחנו הולכים אל אורן, יש התנחלות כללית אצלה" דניאל ענה ולא
הרפה מידה "ואת לא תתחמקי מלבוא להיות איתנו, די להתבודד". היא נאנחה,
ביתה של אורן היה במרחק של רחוב אחד מהגן שלה. "בסדר, אבוא, אבל רק לחצי
שעה" אמרה.
בביתה של אורן היא ישבה בצד על אחת הספות. לא היה לה עניים בשיחות
השיכורים הקולניות שסבבו אותה. היא ישבה לבד ובהתה בקיר. וכשהוא נכנס לחדר, היא
קמה ללכת, לא היה לה עניין להשאר במקום בו הוא נמצא שם להזכיר לה את הכאב שהיה מנת
חלקה. אולם דניאל התיישב לידה ולא הסכים לה לקום. "למה?" היא שאלה
"ידעת שהוא יהיה כאן". אך כעבור זמן לא רב הוא יצא ודניאל נשאר לשבת
לידה שותק. הוא נתן לה חיבוק חזק ולא הרפה ממנה, "רואה? זה לא היה כל כך
נורא" אמר לה. היא החליטה להתעלם ממנו ושמה את האוזניות שלה.
כשחזרה הביתה ונשכבה על המיטה שלה, הכאב בליבה היה קצת פחות כואב. והגב
קצת פחות כפןף. זה יקח עוד זמן היא יודעת, אבל יש לה עוד זמן עד שזה יקרה.
אבל הצעד הראשון הוא הקשה ביותר, לא?
~~
אז אחרי שנה נפרדנו, וזה כואב. מזל שהחברים שלי פה בשבילי :) ומזל שיש לי את הכתיבה.. אחרת הייתי משתגעת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: