שקד לא מאמינה בנישואין.
למה? כובע. "ברגע שמתחתנים, הכל נהרס," היא אומרת.
כשמבקשים הסבר, היא מספרת על הדוד שיצא עם אשתו לשעבר שנים והתגרש שנה לאחר החתונה.
"יש לך טראומה מהחיים שלי עם אבא," אמה תמיד אומרת. ושקד, כמו תמיד רק מהנהנת וחוזרת לדפדף בתמונות בנייד.
שקד לא גדלה לנגד זוג מאושר.
הקלטות שלה היו נשברות על הקיר בחבטות ריסוק שמהדהדות באוזניה גם עכשיו.
שקד זוכרת את אמה מחבקת, מלטפת.
את אביה וציוריו.
את צלילי המנגינה על הפסנתר.
לחוד הכי טוב.
כל אחד בדרך שלו.
שקד מתיישבת על הספה ובוהה בחבריה. המסיבה קצבית, ההמון נהנה, ורק הראש שלה מתערבל בזיכרון של זוג לא מאושר.
היא מתנערת כשיד מונחת על כתפה, וחיוך עם שיניים מעט עקומות מקדם את פניה.
"מה קורה איתך, אגוז?"
היא מגחכת מהבדיחה ומביטה בעיניים כחולות ושובבות.
"הכל חלבה," היא עונה. היא מנסה להיות נינוחה, אבל היד מפריעה לה להתרכז ולבסוף היא מנערת אותה.
"אני צריך לסגור עוד חודש כדי שתתגעגעי?" הוא שואל והיא שומעת בקולו את העצבות שלא מצליחה להסתתר.
היא שותקת.
למה לא?
אולי הגיע הזמן?
"התגעגעתי," היא מודה לבסוף ואוחזת בידו.
מבטו מופתע, אך הוא לא אומר דבר כשהיא מושכת אותו לעבר הבריכה שבחוץ.
היא יודעת שציפה לנפנוף הקבוע.
"הכל בסדר?" הקול שלו מודאג וכן, וזה צובט בליבה. היא מהנהנת.
הם מתיישבים ורגליהם נרטבות במים הקרים. ידו מלטפת את שלה במעגלים מרגיעים.
"מה עכשיו?" הוא שואל לאחר שתיקה ארוכה.
מבטה מהורהר לרגע, ואז היא תופסת בידו ומניחה אותה על כתפייה.
"עכשיו ננסה להיות לא-זוג, מאושר."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...