מה היא האהבה הראשונה שלי?!
בגיל 12 הייתי מאוהבת בילד מהכיתה שלי, וחברות שלי אמרו לי שהוא גם אוהב אותי,
איכשהו הם סידרו את זה שנספר אחד לשניה ואז היינו 'חברים', אחרי שבוע הוא נפרד ממני כי חברים שלו אמרו לו,
הם לא אהבו אותי.
זאת לא הייתה האהבה הראשונה שלי.
הרבה שנים הרגשתי לבד ורק חיכיתי שיבוא איזה אביר על סוס לבן ונחייה באושר ועושר..
וכמובן שזה לא קרה.
בגיל 16 'נפלתי' על איזה בחור, היינו ביחד 3 חודשים, בהתחלה שמחתי, הרגשתי שאוהבים אותי, אבל הוא היה אובססיבי וחונק.
לא נתן לי לנשום, רצה שאני אתקשר אליו כל היום וכשלא התקשרתי הוא שאל למה ואמר שאני לא אוהבת אותו,
הרגשתי כאילו אני הבחור במערכת יחסים והוא הבחורה, התלותית.
בנוסף לכך, זה היה בערך הפעם הראשונה שהיה לי חבר רציני.
הוא היה אלים, גם במילים שלו וגם פיזית, והוא ניצל אותי.
כל פעם הוא היה מתנצל וקונה לי מתנות, ומתנהג שוב יפה כאילו לא קרה כלום.
רציתי כל כך הרבה פעמים לעזוב, והוא תמיד היה מזכיר לי שאין לו כלום בלעדי והוא היה מעדיף למות אם לא היה לו אותי..
פחדתי לעזוב, שלא יעשה לעצמו משהו מטופש..
אבל זה רק הלך ונהייה יותר גרוע, הרגשתי שאני נחנקת.
בסופו של דבר עזרתי אומץ ועזבתי, היה לי קשה, למרות הכל, והוא בכה הרבה ועדיין עם איך שהוא התנהג אלי, לא הצליח להבין.
אחרי זה הוא סיפר לי שהוא ניסה להתאבד, עד היום אני לא בטוחה שאני מאמינה לו.
זאת לא הייתה האהבה הראשונה שלי.
בגיל 17, כיתה יב', הכרתי בחור נהדר, נקרא לו דניאל.
הכרתי את דניאל ולא חשבתי שנהייה ביחד, לא רציתי אותו, או לפחות ככה האמנתי, חשבתי שהוא יותר מתאים לחברה שלי.
הוא קצת התחיל איתי, אבל לא באמת האמנתי לזה, חשבתי שאני סתם מדמיינת.
הוא היה כל כך מנומס ונחמד, עם תרבות אחרת משל רוב האנשים שהכרתי עד אותו יום.
יום אחד אחרי בית הספר הוא בא אלי הביתה וסתם ישבנו ודיברנו, ישבנו בחדר, עם דלת פתוחה, כשאח שלי מחוץ לחדר יושב לו במחשב,
שחס וחלילה לא יקרה בינינו משהו..
אחרי זה יצאנו ישבנו על ספסל בגן שעשועים מתחת לאור הכוכבים, המשכנו לדבר, הוא הסביר לי על הכוכבים והוא נראה לי כל כך חכם באותו רגע, הייתי בטוחה שהוא גאון, שהוא יודע הכל, יותר ממני בטוח.
ישר הרגשתי שיש בינינו איזשהו חיבור, והתחלתי להתרגש.
הוא ליווה אותי הביתה, היה כבר מאוחר והיה לי בית ספר יום למחרת, בכניסה לבית נפרדנו בנשיקה, הרגשתי כמו בסרטים, כשהוא הלך היה לי חיוך כל כך דבילי על הפרצוף, חיוך מאושר, של ילדה תמימה.
יום למחרת הוא שאל אותי אם אני רוצה משהו רציני, עניתי לו שכן[!!]
אני בכלל הייתי בטוחה שלא יקרה בינינו שום דבר מעבר לזה, כי כבר הייתי רגילה לזה מבנים אחרים.
וכמובן שהוא המשיך להיות האביר על הסוס הלבן, זה שיש רק בסרטים, יצאנו לסרט, לטיול בשטח, כל יום למקום אחר,
היינו הזוג היפה, הזוג המושלם, כולם רצו את מה שיש לנו.
בחודשים הראשונים הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם! הייתה לנו מערכת יחסים מדהימה.
אני זוכרת שבהתחלה שנינו אמרנו אחד לשני, כשזה ממש רק התחיל, בשבועות הראשונים, שאנחנו רוצים לחכות עם ה'סקס', חיכינו כי רצינו שזה יהיה רציני בינינו, ושהמערכת יחסים שלנו תהיה בנויה לא רק על זה.
היה לנו מאוד קשה! המשיכה בינינו הייתה כל כך חזקה וכל כך חייתית! בסופו של דבר בקושי הצלחנו לחכות חודש!!
בכל זאת, הייתי קצת בשוק מזה שהוא רצה גם לחכות! ממתי בנים הם ככה?! כנראה שהוא באמת משהו מיוחד.
אני לא יודעת איך להסביר לכם כמה מושלם זה היה, מרוב שזה היה מושלם פחדתי שזה לא יכול להיות ושמשהו כאן לא הגיוני..
ככה עבר חודש, עברו חודשיים, היינו מאושרים ומאוהבים עד מעל הראש, פתאום בלי ששמנו לב עברה שנה..
הוא כבר פחות או יותר היה גר אצלי בבית, היינו מעבירים ימים שלמים ביחד, לא יכלנו אחד בלי השניה, היינו רגילים להיות 24 שעות ביחד.
זה כבר היה השלב שכולם היו בטוחים שנשאר ביחד לנצח, שנתחתן ונגדל ילדים ביחד, גם אנחנו חשבנו ככה 
כשהוא התגייס כבר היה לנו יותר קשה, היינו רגילים להיות ביחד כל היום ופתאום יכלנו להתראות רק בסופי שבוע, הוא היה בא אלי ולפעמים אני הייתי באה אליו, לפחות כל סופ"ש היינו מתראים, אבל אז אני התחלתי את השנת שירות ואני יצאתי הרבה פחות ממנו, היה לנו כבר יותר קשה לתקשר, כל פעם שהוא יכל לדבר אני לא יכלתי וכל פעם שאני יכלתי הוא לא יכל, זה קרע אותי לאט לאט, המרחק הזה,
הרגשתי כאילו הבחירה הזאת לעשות שנת שירות לא הייתה שווה, כי זה הרס לנו, הרגשתי כאילו השנה הזאת הייתה טעות נוראית, הוא היה הדבר הכי מרכזי בחיים שלי, הכי חשוב, והרגשתי כאילו אנחנו מתרחקים לאט לאט, כל כך אהבתי אותו וכל כך פחדתי לאבד אותו.
בסופו של דבר התחלתי להרגיש כאילו אין לו כוח אלי, בדיעבד הבנתי שזה קרה לו בגלל קשיים בבית ובצבא, ובגלל המרחק בינינו, היה לו קשה לשמוע את מה שעובר עלי ולנסות לדאוג לבית שלו, לאמא שלו ולאחים שלו הקטנים.
אבל אני לא ידעתי את זה ויום אחד החלטתי להגיד לו שאני לא יכולה להמשיך ככה, כי הרגשתי מאוד פגועה מהרבה דברים שהוא היה אומר לי, או מבחירות שהוא היה עושה, אז אמרתי לו, אמרתי: "דניאל, ככה אני לא יכולה להמשיך, אני לא רוצה להמשיך, עם כמה שזה כואב, אני אוהבת אותך הכי בעולם אבל אם זה לא הולך להשתנות אני לא יכולה להמשיך"
כמובן שהוא רק הבין שאנחנו נפרדים, וזה לא היה מה שבאמת רציתי, אני רציתי שינוי, אז ניסיתי להסביר לו, ניסיתי לדבר איתו על זה שוב,
בסופו של דבר הוא הבין, והוא ידע שהוא פוגע בי הרבה פעמים, והוא לא ידע מה לעשות.
הצלחתי לסדר יום אחד שניפגש, בערך שבוע אחרי כל הסיפור, ודיברנו, אמרתי לו שאני לא רוצה שניפרד, שנינו בכינו המון, כי אנחנו באמת אוהבים, הוא אמר שהוא רוצה שיהיה לי טוב, ושמגיע לי מישהו יותר טוב ממנו, ואני הרגשתי שזה ממש לא מתאים לי, ואני רוצה רק אותו, ניסיתי לשכנע אותו כל כך הרבה ולא הצלחתי, הוא אמר שהוא החליט וזהו. וכשהוא מחליט משהו זה כמעט בלתי אפשרי לשכנע אותו אחרת.
אחרי שהלכתי הוא שלח לי SMS, הוא אמר שאני הבן אדם שהוא הכי אוהב בעולם אבל שככה זה עדיף וככה זה צריך להיות, לטובתי.
ועכשיו אני יושבת פה בערך חמישה חודשים אחרי שזה נגמר עדיין לא בטוחה אם אני כבר יכולה להמשיך הלאה,
אני עדיין מרגישה שיש בי את התקווה שנחזור, כי באמת היה לנו משהו מאוד מיוחד.
אבל לאט לאט זה נראה לי יותר ויותר רחוק. יותר ויותר תלוש מהמציאות.
וזה כזה נורא, כי אהבה כזאת יש פעם בחיים.
וגם כשנפרדנו עדיין שנינו אהבנו אחד את השניה ללא גבולות.
והוא תמיד ישאר האהבה הראשונה שלי.
אז אני כבר בקטע של להתקדם, ולנסות למצוא מישהו שהיום אולי יותר יתאים לי,
וכל יום אני משכנעת את עצמי שזה מה שנכון.
אבל כל יום מתגנבת לי אותה מחשבה שהוא היה מושלם בשבילי.
♥ Topsy Kretts ♥
כינוי:
Topsy Kretts
בבלוג זה
בכל הבלוגים
