אני מרגישה כלואה
לא יכולה לחיות את החיים שהייתי רוצה.
לא מסוגלת לתת את כל מה שאני רוצה,
לא מסוגלת לקבל את כל מה שאני רוצה.
אם שנה שעברה לא היה לי רגע לעצמי
אז מה אני אגיד על השנה?
כל רגע שלי נע בין לימודים לעבודה למלגה,
בקושי יש לי זמן לעצמי, בקושי יש לי זמן לנדב,
שלא נדבר על חברות, אף פעם לא היה לי באמת זמן לחברות,
אבל עכשיו יש לי חברויות יותר קרובות שאני מאכזבת כי אין לי רגע
מה שאומר שהן לא בסדר עדיפויות, וזה לא פייר.
ונדב, מה יהיה עם נדב?
זה כל כך קשה לפתח קשר עם מישהו כשאין זמן להיפגש.
סוף סוף התחיל משהו שלא זרקתי לפח אחרי חודש או פחות (!)
אבל אני כבר מרגישה שאני מתחילה לשים לעצמי רגליים,
מקווה שאני אלמד לתת לזה לקרות ולא לחבל בקשר.
חברה הציעה לי ללכת לטיפול, כדי שאני לא אחמיר את זה ואהפוך את זה לדפוס,
את הבריחה שלי לפני שמתחיל להיות קשה..
אבל אין זמן לזה, ואין כסף לזה
ואני לא מאה אחוז מאמינה שזה מה שיעזור לי,
אני פשוט רגילה להאמין שאני הדבר היחיד שיכול לעזור לעצמי.
אני עייפה, אני באמת עייפה מכל זה.

♥ Topsy Kretts ♥