| 8/2016
Magic 8 Ball
אז מהר מאוד הבנתי שאני לא באמת רוצה לעבוד במקום הזה, עם המעסיק הזה,
ואולי גם בעבודה בסגנון הזה.
אז אחרי שהתלבטתי טיפה החלטתי לשאול את חברי הטוב Magic 8 Ball מה לעשות, וכמובן שהוא לא אכזב.
שלחתי הודעה למנהל ודי.
יש לי עבודה, היא בסדר גמור,
אני פשוט מחפשת משהו שיכניס לי יותר כסף בפחות זמן,
בתור אוטוטו סטודנטית אני די צריכה משהו כזה.
היום היה לי יום חופש. שלם. ניצלתי אותו קצת לחשוב,
קצת לרבוץ, וקצת לסיים דברים שרציתי לעשות בחדר מאז שעברתי לכאן.
נזכרתי כמה עושה לי טוב להתעסק עם עיצוב ודברים יצירתיים,
מעניין שלא בחרתי בדרך הזאת מבחינת הלימודים.
האמת שעיצוב פנים למשל, לא בטוחה אם מעניין אותי ללמוד אבל די בטוחה
שהייתי נהנית להחליט לאנשים מה לקנות ומה לשים איפה מבחינת עיצוב של מקום קיים,
הקטע הוא שזה לא ממש ככה בעיצוב פנים.
אני חושבת שאני צריכה להקדיש פוסט לפזרנות והבזבזנות שלי.
אולי זה יהיה הצעד הראשון בלהיפטר מההרגל.
לילה טוב ♥
♥ Topsy Kretts ♥
| |
עייפה.
הגעתי למסקנה שאני לא נמצאת כאן ממש בגלל שקשה לי לכתוב כשאין לי מקום שהוא לגמרי שלי בלי אף אחד אחר,
אז כן, יש לי את החדר שלי בדירה, ויש לי מספיק פרטיות, ללא ספק,
אבל משהו בזה שיש בחלל הזה עוד בנאדם מרחיק אותי מלכתוב.
הולכים להיות לי כמה ימים של בית לבד,
לא יודעת עד כמה אני אוכל לנצל את זה באמת.
אני כל הזמן עובדת,
ועכשיו התחלתי עוד עבודה, שאני לא בטוחה אם אמשיך בה או לא,
אני מקווה שכן כי זה כסף יותר טוב,
אבל אני לא לגמרי בטוחה שזה מתאים לי העבודה הזאת,
נראה בהמשך.
מרגישה שיש לי הרבה במה להתעסק לפני הלימודים,
מעסיקים אותי הרבה דברים, אבל אם אני מספרת מה מעסיק אותי לחברים
בדרך כלל זה לא נשמע להם כל כך הרבה.
אני לחוצה כלכלית, וזה רק אשמתי.
אבל בסך הכל טוב לי, לא זוכרת אפילו את הפעם האחרונה שהיה לי רע :)
עייפה, עדיין עייפה.
♥ Topsy Kretts ♥
| |
לא רוצה לחלוק.
יש לי קצת בעיה עם עצמי כרגע.
אבל נתחיל כמה שנים טובות אחורה.
מאז שהייתי צעירה הייתה לי בעיה לחלוק עם אחרים דברים שהיו שלי,
אולי זה כי גדלתי עם שלושה אחים וחלקנו הכל,
אולי זה כי לא סמכתי על אף אחד עם הדברים שלי,
אולי שניהם.
לא רוצה לתת לכם עיפרון או עט מהקלמר,
ואם כן, אז את זה שאני הכי פחות אוהבת,
ואם כן, אז כל הזמן שהוא אצלכם הייתה לי תחושה שאין לי שם אליה, מין ציפיה שהוא יחזור כבר.
לא רוצה שתאכלו איתי מהקליק בסקוויט, אף פעם אין לי ממתקים, אז כשיש לי, אני רוצה לעצמי.
טוב, אבל עברו השנים ולאט לאט למדתי לחלוק בלי בעיה,
או לפחות לא להראות החוצה שזה מפריע\ מציק לי, רק להרגיש את זה לפעמים בפנים.
יש גם אנשים שאיתם זה מעולם לא הפריע או יפריע לי, מעטים.
ומי שחשוב לי באמת, אני נותנת כל דבר שיבקשו בלי מחשבה בכלל.
וזה חשוב לי, לתת מעצמי כמו שהייתי רוצה שיתנו לי,
וכמו אדם שפותח את הלב, זה הכל.
אבל לפעמים אנשים מעצבנים אותי וגורמים לי להתקפל חזרה לאיך שהייתי.
ולא בא לי לתת.
מי אשם במצב שבו נתתי משהו שלי וביקשתי חזרה עד זמן מסויים וזה לא קרה?
אני שבכלל הסכמתי?
או השואל שהתחייב להחזיר בזמן?
מבחינתי זה לגמרי אשמתי,
זה מעצבן אותי שלא קרה מה שציפיתי, אבל באותה מידה יכולתי להגיד לא, נכון?
וזה עוד יותר מעצבן אותי כי אני חושבת כמה עלובה אני שזה בכלל מפריע לי,
אני צריכה לתת בלי לשאול בלי תנאים וזהו.
או שלא?
כמה רחב צריך הלב להיות?
בשביל עצמי, עזבו בשביל אחרים.. רק בשביל עצמי.
אם הוא היה רחב מספיק, לא היה מפריע לי מקרה כזה.
אם הייתי מקבלת הכל בהבנה, ולא שופטת.
לא יודעת.
תגידו אתם.
מבלבלת את עצמי,
עייפה,
עד לפעם הבאה ♥
♥ Topsy Kretts ♥
| |
|
כינוי:
Topsy Kretts
בבלוג זה
בכל הבלוגים
