אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

היורה דופק לו על המדרכות, שוטף מאחוריו את הקיץ, הלחות הדביקה והאבק שהצטבר בו, אך החום עדיין נותר.

אתה פותח את החלון ומביט באהבה בגשם, נושם את הריח הנקי שמבשר רישמית את בואו של הסתיו.

אני נעמדת לידך, ושנינו מניחים את הידיים על אדן החלון במין סוג של אנחת רווחה, צופים במבול השוטף. סוף סוף גשם.

אני מסתכלת עלייך ושואלת אותך אם אתה אוהב גשם. 

אתה עונה לי שכן, כל כך, במיוחד את הריח שהוא משאיר אחריו. אני לא יודעת למה, אבל זה שימח אותי.

והתפלאתי, הנה עוד משהו שלא ידעתי עלייך. כל כך הרבה זמן אני מכירה אותך, יכול להיות שיש עוד מלא...מלא דברים שאני לא יודעת עלייך. 

פתאום נזכרתי גם כמה אני אוהבת את הגשם, ואת הריח שנותר אחריו. כשצפינו בו מבעד לחלון חדרך לא הבטתי בו עוד כסוג של מטרד מרטיב ולא נעים במיוחד, אלא פתאום הוא נראה לי ממש יפה, שוב, מחדש.

הרגשתי כאילו חיכיתי לו יותר מידי זמן, והנה לבסוף הוא הגיע ואני שוב יכולה לנשום לרווחה, כאילו מישהו פתח לי את הלב ושיחרר את הנשמה לחופשי אחרי הרבה זמן שהיא הייתה עצורה בפנים, וספק אם הרגשתי את זה בכלל, אבל עכשיו ידעתי, עכשיו הרגשתי, כי סוף סוף הצלחתי לנשום.

והוא מעלה לי חיוך ועושה לי חשק להיכנס מתחת לפוך.

אולי הבטתי בו כך כי פשוט הייתי איתך, ואולי כי הסתכלת על הגשם גם, ואולי כי היה שם רגע מיוחד.

והעולם נראה פתאום יפה יותר, גם כשהוא אפרורי, הרוח נסבלת, הקור כבר לא מאוד מקפיא והים כחול ויפה מתמיד.

חשבתי לעצמי, כנראה קיבלתי אותך רק לזמן מוגבל, קצר ונפלא, אבל למה? למה זה מגיע לי, לשנינו שכנראה יש סיכוי שאאבד אותך לתמיד בקרוב.

וזו תחושה קשה, לדעת שמצד אחד אני רוצה לנצל עד כמה שאפשר את הרגעים שנותרו, ותוך כדי, בלי כוונה אני נקשרת אלייך יותר מתמיד, אוהבת אותך יותר מתמיד, ואני עושה את זה אפילו שאני יודעת שרוב הסיכויים שאהיה צריכה להרפות ולהניח לך להגשים את החלומות שלך, תוך כדי כל ההנאה אני מרגישה שאני צריכה להכין את עצמי נפשית לפרידה.

אולי תיתן לי איזה פיתרון פלאים, מה אוכל לעשות? ואיך אוכל להתמודד?

כשבכל פעם אני מתאהבת בך יותר ויותר.

ואין לי תקווה בכלל, רק הגשם נתן לי מעט פסק זמן להירגע מכל המחשבות, ואני שונאת אותן כי הן מעלות לי דמעות. אולי תלך ואני לא אספיק עדיין לדעת עלייך את כל הדברים.

וכשתהיה שם, אני אשאר כאן, כמו תמיד- צוחקת, מחייכת, מוקפת אנשים אבל מבפנים רק חצי בן אדם. ואני מפחדת, אולי הגשם כבר לא יראה אותו דבר, הוא יהיה מעכשיו והלאה רק זיכרון עצוב לזמן שהייתי איתך, שהיינו בחדר שלך, שעמדתי לידך, שהסתכלתי עלייך, שהסתכלת על הגשם, שאנחנו הסתכלנו עליו.

אולי הקור יהיה מקפיא והרוח בלתי נסבלת, והים לא יהיה עוד מרגש.

אליסיה