היה לי פעם חלון גבוה וקטן, מסביבו הקיר ורוד.
הייתי עומדת על המיטה בכל עת ומסתכלת מעברו על הגינה שמתחתיי, על הבניין של השכנים ממול ששנאתי יותר מכל ועל עץ התאנה הגדול.
הם שנאו אותי גם כנראה,
כשהם שמעו אותי צורחת על ההורים הם הזמינו משטרה לבית שלנו.
הם בטח שמחו שעזבתי, אבל אני לא שמחתי לעזוב את החלון הקטן, החדר הוורוד, הגינה ועץ התאנה.
היה שם גם עמוד רחוב, שבלילות היה דולק באור כתום,
בכל פעם שהיה יורד שלג הייתי מסתכלת עליו יורד וזורח באור הכתום של עמוד הרחוב, רק כך הייתי מסוגלת להבחין בו.
עד היום אני מחפשת את עמודי הרחוב כדי לראות את השלג.
שהייתי יורדת לגינה שמתחתיי הייתי תוהה מה יש בסופה, ואף פעם לא באמת העזתי לגלות.
ליד הבניין היו חתולים. אני זוכרת את החתולה השמנה שקראתי לה לבנה, ואת החתולה האפורה שקראתי לה סיגלית.
הייתי יורדת לצלם אותן והגורים, ומביאה להם אוכל אפילו שאמא לא הסכימה.
אמא לא הייתה מרשה לנו להסתובב בחוץ, רק בשבתות היינו הולכים לגן המשחקים עם אבא. היא גם לא הייתה מרשה לנו לרדת למכולת ליד הבית. היא תמיד הייתה אומרת שאנחנו לא ילדי רחוב.
לכן, בחופש הגדול אני ואח שלי היינו אוספים כמה שקלים ויורדים בבוקר כשאף אחד לא היה בבית למכולת וקונים ממתקים, ואמא אף פעם לא ידעה.
לא היו לנו ממתקים בבית, זה לא היה בריא.
כל השכנים היו זקנים. ממולנו גר זוג זקן שכל פורים היו מביאים לנו משלוח מנות,
והזקן, כשהיה יורד במדרגות היה משעין את כפות ידיו על הקיר, והיה ממש אפשר לראות סימנים של כפות ידיים שחורות על הקיר שהצבעי הערבי היה מסייד בכל פעם מחדש.
אבא היה האדם היחיד שקישט את חדר המדרגות, עם עציצים.
העציצים הלכו איתי כל חיי והתרבו עם השנים.
העציץ השחור הגדול עדיין עומד שם, אך נשאר רק גזע יבש ואדמה, אף אחד כבר לא דואג לו אבל אף אחד גם לא מוציא אותו משם,
כי כולם מתים שם אחד אחרי השני מאז שעזבנו.
הכי אהבתי את איתן ומרים גולדברג. הם היו השכנים הכי מתוקים בכל הבניין, הם אהבו אותנו ואנחנו אהבנו אותם.
תמיד הסתקרנתי להיכנס לתוך ביתם, שרק מבחוץ הייתי יכולה לראות אותו, ישן ועתיק.
מידי פעם כשהייתי מחוץ לבניין לפני שנכנסתי בעיקר בערבים הייתי מציצה לתוך חלון הסלון שלהם כשהאור היה דולק והם ראו טלוויזיה.
הבית היה צבעוני וחמים, גדוש חפצים וספרים.
הם מעולם לא ידעו שהסתכלתי.
כששבתי לראות מה השתנה, דפקתי על דלת ביתם והם כבר לא זכרו אותי.
בשביל שהיה מוביל לגן המשחקים כל חורף היו צומחים לצד הדרך חמצוצים בעלי פרחים צהובים.
הייתי קוטפת אותם בכמויות ואוכלת שניים.
אף פעם לא הייתי מאמינה לילדים שהיו אומרים שהחמצוצים מטונפים, בגלל שכלבים וחתולים עושים עליהם פיפי.
הם לא נראו מלוכלכים בעיניי, והרי הם פרחים, ומי משתין על פרחים?
הייתי אוספת מהחומה של הגינה הגדולה את החלזונות שהיו מטיילים והייתי נותנת להם ללכת על הידיים שלי.
תמיד ידעתי שהם מתחבאים בתוך החורים שבחומה.
הייתי אוהבת לטפוח להם על המחושים המוזרים שלהם והם היו מתכווצים וחוזרים שוב.
בעיקר אהבתי לראות את עקבות שבילי הריר השקופים שהם היו משאירים אחריהם.
פעם הכרתי בגן המשחקים ילדה שקראו לה סאן. היא הייתה ילדה חצופה ומפונקת והיינו חברות לזמן קצר. היא הייתה נראית כמו אחת מהבנות שיגדלו להיות הדוגמניות היפהפיות בעלות העור השחום.
תמיד ידעתי שהיא חשבה שאני מוזרה, אבל היא בכל זאת המשיכה לשחק איתי.
ידעתי את זה כי תמיד שאמרתי לה משהו היא הייתה עושה לי פרצוף שגרם לי להרגיש כזו.
אני זוכרת שהיה לי מחזיק לפאלפון של פוקה. שבת אחת הבאתי אותו לגן המשחקים, כשסאן ראתה אותו היא אפילו לא הייתה צריכה להתחנן יותר מידי לאמא שלה שתקנה לה גם כזה. אמא שלה הסכימה מיד, הבטיחה לה שהיא תקנה לה.
הייתי מופתעת כל כך, הנשימה שלי כמעט נעתקה ממקומה. האם היצור הזה שהיא קוראת לו 'אמא' הוא אמיתי? יש כאלו אימהות בעולם, שהמסכימות לכל שטות שרק תבקש ולא יעירו לך כל היום?
המחזיק לפאלפון הזה היה מיוחד בשבילי, לא רציתי שיהיה לה גם. קיוויתי שהיא לא תמצא כזה לעולם, ומאז לא ראיתי את סאן.
ליד הבניין היה עץ משמשים שכל קיץ היו צומחים עליו פירות נהדרים שכולם היו מספיקים לקטוף לפניי.
יום אחד החליטו לכרות את העץ המסכן, מכיוון שחצי מהמשמשים היו נופלים על הריצפה, נרקבים וכביכול "מלכלכים" אותה.
העץ נעלם,
בגלל אנשים רעים שלא אהבו משמשים.
היו ליד הבית גם שיחים של פרחים קטנים צהובים ולבנים שאם היו פותחים אותם בזהירות היו יכולים לשלוף מהם שערה דקיקה עם מעט צוף מתוק.
אמא לימדה אותנו איך להוציא את הצוף ומאז בכל פעם שאני עוברת ליד שיח כזה אני חייבת לקחת לי פרח או שניים.
היה עוד שיח גדול שצמחו עליו בכל ימות השנה פרחים בצבע לילך בהיר מאוד, הגבעולים הקטנטנים של הפרח תמיד דביקים, השיער שלי היה נתפס בהם והייתי חוזרת לבית עם חתיכות ירוקות בשיער ואף פעם לא עם פרח.
היה גם ליד גן המשחקים עץ אגסים גדול, רובם תמיד נרקבו על הריצפה והריח שלהם היה מתוק ורקוב.
הנערה באדום.
המשך יבוא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
