אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

בקרוב יהיה לי חייל.

אני לא רוצה שיהיה לי חייל אני רוצה שיהיה לי את כפיר, כרגיל כמו תמיד. אני לא רוצה שהוא יהיה "כפיר החייל".

כי כשהוא יהיה כפיר החייל זה אומר שבתוך המילה "חייל" יש המון דברים שאני עדיין לא יודעת איך להתמודד איתם וזה אומר שהוא יהיה כפיר ועוד הרבה קשיים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם.

הוא יהיה חייל כמו כל החיילים אבל הוא יהיה מיוחד מכולם בשבילי. הוא לא יהיה עוד חייל הוא יהיה החייל שלי.

בקרוב יהיה לי חייל, ואיך אשלח אותו לחופשי בגלל שהוא הופך למשהו חדש נגד רצונו החופשי?

אני צריכה להיות שם בשבילו, לחכות לו כמה שיידרש, להבין שלא תמיד יוכל להיות זמין אבל הוא רוצה, מאוד רוצה. להבין שיש אילוצים ולהבין שאני לא אוכל לקבל תמיד כל מה שאני רוצה.

עצם המחשבה עליו במקום אחר שהוא לא מקומו הקבוע אפילו שאני לא רואה את מקומו הקבוע כשאני מדברת איתו היא זו שתוציא אותי מדעתי, והאמת היא שאני יודעת שכל העניין הזה הוא פסיכולוגי לגמרי, לכן זה כל כך טיפשי. וכל כך מעצבן אותי.

אני אהיה חייבת להתמודד, כי אין לי ממש ברירה.

מוזר שהעתיד להיות חייל אינו קולט שהוא אכן עתיד להיות חייל בקרוב.

או שזה לא מוזר בכלל?

גם אני בקרוב אשנה סטטוס, "חיילת," יקראו לי, אהיה רק מספר בעיניי אנשים ונפש ייחודית כבר לא.

ומי יכיר בי כאנושית ומי יקשיב לי ומי יהיה מעוניין לראות את נפשי.

ואני אהיה בהלם- אני אצעק, אני אבכה ויהיה לי קשה ואני מודעת לכך שאני עומדת לשים את עצמי במצב שלא יהיה לי פשוט להתמודד איתו,

ועם כל זה אני עם הפנים לשם, לא מסתובבת ובורחת לאחור ובוחרת באפשרות הקלה יותר.

אני חייבת לעצמי את החוויה הזו, לטוב ולרע.

אני רוצה לצאת מהחממה הנוחה והחמימה שאני נמצאת בתוכה ולהיכנס לעולם אחר, לא מוכר ומאתגר.

ועם כל המחשבות הטורדניות, עדיין אני אוכל לומר שהכל טוב.

ועם כל המחשבות האלו, אני אלך לישון.