אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

מוצאי שבת. אני יושבת באמבטיה וחושבת לעצמי מה עבר עליי שהחלטתי לעשות את זה לעצמי.
למה להתחיל להוציא את הכל החוצה? בשביל מי? ובשביל מה זה טוב?

ואם הם יראו יותר ממה שצריך לראות, ואם הם ישפטו, ואם הם ילעגו?

אבל כבר לא הייתה לי דרך חזרה. זה מה שבחרתי לעשות ועכשיו אם אני אגיד לבת7 שאני מתחרטת ואני לא מסוגלת היא כל כך תכעס, וכל ה"תהליך המשמעותי" שכביכול עברתי לא באמת קרה בסוף, ואין לי פרוייקט באומנות ואין לי בגרות.

למה אני הייתי צריכה לעשות את הדבר היוצא דופן והשיגרתי? אני עושה את הדברים האלו בסתר, לא לעיניי כולם.
מידי פעם מוציאה החוצה מעט מעט ומיד מחביאה שוב, אבל הפעם, הפעם זה יותר מידי. למה לא יכולתי פשוט לצייר ציור מרשים כמו שנה שעברה?
אולי כי קרה משהו מאז, אולי זה כבר לא מספק אותי יותר.
יום ראשון הגיע. מהר מידי! היום האחרון. הכל צריך להיות מוכן לשני בבוקר, לבגרות, ולערב.
"נו, כבר כתבת?"

"לא..עדיין לא...אני לא רוצה להיות בגלריה לבד אני מחכה שתעלו לשם גם."
"כתבת כבר?!"

"לא...אני מחכה לצהריים, אני מחכה לכן..."

השעה כמעט ארבע. לא הייתה לי ברירה. ברגע האחרון שיניתי מפחם שחור וגס לצבע מים סגלגל-שחרחר ועליתי לגלריה הצנועה.

קיבלתי פינה להציג בה את נפשי ככל שעולה על רוחי, פינה-חדר.
חוששת אני מתחילה לכתוב. כותבת לאט, מסודר וסגור.
לאחר כמה זמן, לא חושבת על לייפות. לא מתאים לי- בדרך כלל האסתטיקה אצלי באומנות היא דבר שמתתבטא באופן טבעי, בלתי נשלט.
אני כותבת, כותבת על הקירות בכתב גדול, קטן, מכוער, מהיר, זריז והכל נראה כמו מחול של מילים ספונטני וכיפי.
וכל נפשי שם על הקיר, גלויה-מוסתרת, מוסתרת-גלויה. כתבתי שם שברי זיכרונות ילדות, כתבתי עליי עליו ועלייך, שברי קטעים נהדרים.
שלושה קירות מלאים במילים וכתוביות, והנה הכתב הופך להיות האומנות שלי, הוא הציור שלי.

ובאמצע, מוצב אגרטל שקוף, ובו משפטים מקטעים שכתבתי כאן פעם, מזמן ולא מאוד מזמן, מסולסלים כמו סרטים של מתנה, ובתוך האגרטל עם המילים על גבי מילים פרחי ילדותי, חמצוצים בעלי פרחים צהובים.
כולם התלהבו, כולם אהבו. התגובות היו נהדרות, אנשים התרגשו, אנשים התרשמו, אנשים התחברו, אמא בכתה.
אני מסתכלת על החדרון הכתוב במילותיי, מנסה להתרגל לרעיון, להתרגל למראה. הפרצוף שלי מתעקם. מה עשיתי, איך יכולתי?
ממתי אני יוצרת כאלו דברים?
ולפתע, זה לא היה רק העולם שלי, זה היה העולם של עוד הרבה אנשים שעברו שם כי נתתי להם אפשרות להתחבר למילים שבעבר היו פרטיות ושמורות לגמרי, בתוך קטעים פרטיים ושמורים לגמרי. עכשיו הן יצאו החוצה, שברים שברים, וזו הייתה המתנה שלי לאחרים- המילים שלי,  שזו היא הדרך הכי טובה בשבילי להעביר דברים.

הענקתי הרבה מעצמי לכל מי שעובר.

זה היה מעין מקדש של המילים שלי.

אמא אמרה לי שזה לא מתאים לי ליצור כזה דבר. היא התרשמה, היא התרגשה, והופתעתי. חשבתי שהיא תאמר שזה קישקוש ושהיא מתביישת קצת לראות את זה ליד הציורים של האחרות.
היא הייתה מעט המומה, למראה הנפש המוסתרת שהתפרצה לה פתאום, שכותבת לה כבר שנתיים קטעים על גבי קטעים.

"שנת 2008 הייתה שנה של התחלות חדשות.
בית חדש, בית ספר חדש. המון דברים שצריך להתרגל אליהם.
היו קולות של צרצרים בליל קיץ וכוס פלסטיק מתהפכת ברוח מהחצר של השכנים..

כל חורף היו צומחים חמצוצים ליד הבית עם פרחים צהובים.
הייתי קוטפת המון ואוכלת שניים.

כל חורף התקרה הייתה דולפת מים.
כשהייתי קטנה ופחות פחדנית הייתי אוהבת למצוא חיפושיות ולתת להן ללכת על הידיים שלי, מה קרה היום?

על אדן החלון בסלון היו עציצים. בכל פעם הייתה באה יונה ומטילה כמה ביצים ודוגרת עליהן.
אני זוכרת את הגוזלים שבקעו אבל לא הספיקו לחיות הרבה.

במרפסת שלנו תמיד יש עציצים,
עם פרחים וצמחים יפהפיים.
אני אף פעם לא מבינה למה אנשים משאירים את המרפסות שלהם ריקות.

הלימונים בשלים על העץ, צהובים מתמיד.
יותר יפה להם להישאר על העץ
שם הם הכי יפים.

הריח של עץ האגסים היה מתוק ורקוב.
..היו דורכים על הפירות שהיו נופלים על שביל העפר.

באת אליי את עיניי לפקוח
וגופך לי מבט, וחלון, וראי.
באת כלילה הבא אל האוח

להראות לו בחושך את כל הדברים / לאה גולדברג.

כ

ש

ה

ג

ש

ם

י

ו

ר

ד

ה

ע

ו

ל

ם

ח

ש

ש

ה

ו

א

י

כ

ו

ל

ל

ה

ר

ג

ע

הים הוא ידיד ותיק שאינו מאכזב לעולם. הוא מלא בסודות כמוסים, והוא יכול לספר לך סיפורים
הוא יכול גם לספר עליי ועלייך.

פתאום הגשם נראה לי ממש יפה, שוב, מחדש.

שהייתי לידך רציתי לכתוב,
וכשהלכתי, כל מה שרציתי לומר עלייך, בגללך, נעלם.

היו פרחים סגולים ליד...דביקים כאלו. חזרתי תמיד עם עלים בשיער ומעולם לא עם פרח.

המילה מכתימה את חותמה.

מי אלו אותם אנשים מרתקים שאני רוצה לספר עליהם סיפורים?

אני לא מכירה אותם אבל אני רוצה לדעת עליהם,
והאם מותר לי לספר סיפור על אדם שאינני מכירה?
נשמע לי קצת חצוף פתאום.

לא

עצרת

אפילו

כדי

לומר

שלום

וידעתי שלעולם לא תחזור.

אני שמחה שאתה עדיין כאן למרות שאנחנו רחוקים רחוקים.

ועל דבר אחד אני מקנאה בך, שיש לך ים של מחשבות לשבת על חופו.

משום מה אני בטוחה שאלוקים מקשיב לי.
מעניין לאן הוא לוקח את כל הנשמות.
הרבה סיפורים נשארים טמונים בקברים הדוממים.

בכיתה ג' גידלתי תולעי משי בקופסת פלסטיק קטנה.
הייתי מאכילה אותם בעלים של עץ תות.

יום אחד הם הפכו לבמבות קטנות.

יום שישי אחד חזרתי מהבית ספר וראיתי שלושה פרפרים לבנים בחדר שלי."

חלק ממה שהיה כתוב שם.

וליד הקירות שמתי תמונה שלי בקטן, מרכינה ראש והיד מול המצלמה, ועליה כתוב "לא מתאים לשקטים לומר כל כך הרבה."

זו הייתה התערוכה האחרונה, זה היה ערב של פרידה. היה עצוב ומרגש כאחד.
ואני לא מתחרטת על מה שעשיתי, אני לא מתחרטת שחשפתי כי בזכות החשיפה האישית שלי הענקתי.

וזה גם היה משהו שהייתי חייבת לעצמי, זה היה תהליך מאתגר ומשמעותי שעברתי עם עצמי, תהליך של התגברות על הפחד, שיחרור נפשי ובסופו של דבר זה היה מהנה.

תנסו גם לכתוב על הקירות.

מקווה להעלות תמונות בהמשך.

רק אהבה,

אליסיה.