אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

כמה פעמים בחיים עוד ייצא לי לומר שעמדתי ליד המילים שלי, עצמי.

עומדת לידן ובוכה, מסרבת להאמין שהאישה האהובה הזו, האיתנה והניצחית הלכה.

אבל זה לא יכול להיות! אני אומרת ליעל בטלפון, זה פשוט לא יכול להיות, היא הייתה אמורה להבריא.

אני רואה משפטים "מעניין לאן אלוקים לוקח את כל הנשמות...בטח יש להן פינה בכוכבים"
"הלוואי שהייתי יכולה לדעת את כל הסודות, אבל אולי באמת 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'(קהלת)" (ומי לימדה אותי את זה אם לא רותי)

"כשהיופי יאבד לו לעד תוכלי לגלות מי את, מה חבוי בך ומה יש בך..." (ומי אמרה זאת?) 

ליבי לא דימיין לעצמו מעולם את הדבר הנורא מכל, השכל לא העלה בדעתו, הכל היה פשוט וברור- רותי תבריא, היא גם אולי תבוא לראות אותנו אפילו שלא הבטיחה.

מעולם לא דימיינתי שהפעם הבאה שאראה אותה לאחר שיצאה מפתח הדלת היא כשהיא עטופה בסדין לבן. 

באותו היום בכיתי כמו שלא בכיתי המון זמן. העולם נשאר עומד על רגליו, קיים וממשיך אינו עוצר ומחכה לשבורי הלב, ותהיתי כיצד זו יכולה להיות דרכו, מופלאה אך אכזרית כאחד.

הסתלקה לה מן העולם נשמה יקרה ומיוחדת במינה, איך הוא יוכל להמשיך ולהתקיים בלעדיה? משהו יהיה חייב להיות בו חסר, איך אני אוכל להמשיך, כשקיוויתי כל כך שהיא תוכל להיות חלק משמעותי מחיי ופתאום היא פשוט עזבה.

תמיד יהיה עלה אחד חסר על הענף ועלה כותרת יחיד ותמים שינשור מגוף הפרח המושלם ויהיה חלק קטנטן של דשא שיצהיב לפני כל השאר וציפור אחת חסרה על העץ ופרפר אחד מת, ואולי לא נבחין בזה כי מהר מאוד הכל יחזור לעצמו ויתחדש, כי זו היא דרכו של העולם, חיים ומוות, ורותי ידעה- יש מוות אך יש גם חיים.

מזכיר לי כשקברתי את קפטן ג'ק האוגר הקטן והאהוב שלי בחלקת האדמה הקטנה שליד הבית זו הייתה בהתחלה רק אדמה שמתחתיה קבור יצור מת, לאט לאט החל לצמוח שם דשא ירוק, ובכל פעם שעברתי האדמה הייתה מוסתרת עוד ועוד, אפילו יש שם פרחים יפים וצהובים, והנה- זו דרכו של עולם, במקום שיש מוות תמיד יש גם חיים חדשים שצומחים לאיטם.

בפעם האחרונה שכתבתי על רותי, מורתי היקרה לי מכל זה אינו היה אמור להיות הספד, זה היה מכתב פרידה מלא בגעגועים שכתבתי לעצמי כדי להרגיש יותר טוב ולא תיכננתי להראות אותו, כמו כל הדברים שאני כותבת.

אמרו שאפשר לכתוב למשפחה, ומאז אני חושבת שהקטע הזה אכן הפך להיות ההספד שלי לרותי אפילו ללא כוונה. ידעתי, שזה הוא הדבר הכי יפה שיכולתי לכתוב עליה ודבר יותר יפה מזה כנראה לא ייצא ובאומץ לב אני אעביר את זה למשפחתה.

בוודאות אני יכולה לומר על רותי שהיא מילאה את חיה במשמעות עד לנשימתה האחרונה, פעלה תמיד בחריצות ודקדקנות ועשתה את עבודתה קודש נאמנה,

לא הזניחה בחשיבותו של דבר גם בדבר הקטן ביותר, ייחסה לו חשיבות עליונה.

זו אישה שלמרות החולי הייתה חופשיה בנפשה, כי היא מילאה את ייעודה בעולם והלכה אחר אמונתה והעבירה אותה לאחרים.

אישה דגולה, תמירה ויפה, אצילית וצנועה כל כך בנפשה ותמיד הייתה לי יראת כבוד ממנה, אפילו במותה.

תמיד אמרתי, רותי הייתה יותר מידי טובה בשביל לחיות כאן, הייתה לה שלמות פנימית כל כך חזקה שהיא לא תאמה כבר לחיות בעולם שיש בו גם חסרונות ותמיד שני צדדים,

כי לרותי לא היו שני צדדים, הייתה לה אמת אחת, אחת ויחידה

עד הסוף.

הנערה באדום

אם היא הייתה עומדת לידנו עכשיו, היא בטח הייתה מחייכת את החיוך הקטן שלה ומניחה יד מנחמת על הכתף ואומרת, "לא נורא, זה קורה." 

כבר מאתמול אני מקווה שזו רק מתיחה,

עדיין לא תופסת את זה שזה באמת אמיתי. נראה יותר כמו סיוט, סרט רע.

אין לי כוח להתמודד עם זה בכלל.

אני רק רוצה שהיא תהיה קיימת שוב.

בא לי לצעוק ולצרוח על זה שהיא לא קיימת יותר.