אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

זה קרה בליל שישי אחד לא מזמן במרפסת, זו הייתה הפעם הראשונה שכעסתי על אלוקים.

ולא זכור לי שאיי פעם כעסתי עליו, בתמימותי הרבה תמיד השתדלתי לקבל את כל הנעשה בעולם בהבנה, או בעצם ללא הבנה כלל, בפשטות- שזה הוא רצון ה', ויש דברים שאנו לא יכולים להבין ולעולם לא נוכל, כי השכל שלנו אינו נשגב מספיק בכדי להבינם, ואני עדיין מאמינה בכך.

אבל אותו רגע היה רגע של משבר קצר, המוות של רות היה כנראה קשה מנשוא ורציתי לדעת למה הוא לקח אותה.

אמרתי לו, לאלוקים, שאני חושבת שמגיע לי לדעת את כל הסודות, הרי אני חיה פה, העולם הזה נברא בשבילי, אם לא בשבילי אז בשביל מי, בשבילו?

אני רוצה לדעת למה יורד גשם במאי, ואני רוצה לדעת למה יש ברקים ביוני ואני רוצה לדעת מה הוא עושה עם כל האנשים הטובים שהוא לוקח.

המוות של רותי השפיע על כל כך הרבה אנשים, הוא ניסיון אחד גדול בפני עצמו להמונים, שמתהלכים ריקנים וכואבים עכשיו ואינם מבינים מדוע,

ובאותו לילה בכיתי שאני לא מבינה מדוע.

וכאב לי כל כך על המשפחה שלה, על הילדים שלה וכל הנכדים, כאב לי שהיא נלחמה בייסורים כל כך הרבה זמן והסוף לא היה טוב.

הרגשתי את ההחמצה המטורפת, אני עדיין חשה אותה מידי פעם ביום יום שלי, כשאני חושבת שבטח יש מיליון ואחד דברים שלא הספקתי ללמוד ממנה וזה מציף אותי בעצב ובמחשבות של 'מה היא הייתה אומרת על זה' ובאותו ליל שישי זה הציף אותי בכעס איום, התייפחתי על ההחמצה הזו.

וביחד עם זאת, רציתי לדעת מדוע הוא לקח עוד אנשים אהובים מחיי כשלא הספקתי להכיר אותם כמו שצריך, אנשים שכנראה היו יכולים לחיות עוד, לאהוב אותי עוד וללמד אותי עוד.

כשאני מסתכלת לפעמים עמוק עמוק אל תוך השמיים הם חודרים לעיניי בעוצמה עד שזה מסנוור, וזה ממלא את כל כולי וכל מה שאני רואה זה כחול.

מובן כל כך שהעולם נראה כפי שהוא נראה, השמש נמצאת בשמיים ולא באדמה, הירח לא שוחה בים, העץ לא תלוי מהשמיים ואנשים לא מרחפים באוויר.

ואולי פעם זה היה כך, ממש אחרת והכל היה הפוך ממה שאנחנו מכירים. שום דבר לא היה מובנה בצורה ברורה כל כך, שמיים למעלה, שמש וירח תלויים עליהם, העצים מושרשים מהקרקע ובני האדם יציבים, אולי מישהו סידר את העולם בשבילנו.

אני אוהבת להביט למעלה אל השמיים כשכל כולם נמצאים בעיניי ואז מיד אני מורידה את המבט, ושוב מסתכלת אבל כבר לא כל כך עמוק

וחושבת שהם בטח מסתכלים עליי מאיזשהו מקום,

ולפעמים אני מתביישת, כי הם בטח רואים את כל המעשים הרעים שאני עושה שאף אחד לא רואה,

המעשים שאני מרגישה אשמה עליהם אבל אף אחד לא יודע, רק הם.

ובטח עכשיו, כשרותי יודעת כמה אני נוראית כי היא יכולה לראות אותי, היא מתביישת בי, כי היא לא האמינה שאני כזו.

אליסיה