אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

הם רוצים שאני אצייר להם סקיצות, והסקיצות צריכות להיות מלאות בקישקושים ודברים לא קשורים ומכוערים ובעצם לזה קוראים התנסויות

אבל הם לא מבינים שאני לא יודעת להתנסות, אני פשוט יוצרת ודי, נגמר הסיפור.

אין לי מה לתכנן, אין לי יותר מידי מה לחשוב ולפתח.

היצירות שלי הן מדוייקות, אסתטיות, נקיות ומושלמות כי אני משוגעת על כל קו קטן.

ארין אמרה שלבקש לעשות סקיצות זה בדיוק כמו לתכנן איך לעשות אהבה עם בן אדם, שזה דבר הזוי ובלתי אפשרי גם אם מנסים.

מה שאומר שהיא משווה יצירות אומנות פרועות לסקס.

אז אני הולכת לעשות להם אהבה על הקירות.

טיפשים. טיפשים. טיפשים. נמאס לי מהם כבר, אני רוצה שיתנו לי לעשות מה שאני רוצה.

אליסיה

ברכבת/ הנסיעות ברכבת לתל אביב מירושלים בבוקר מוקדם של עוד יום שיגרתי הן דבר מרגיע במיוחד מסתבר.

בשש וחצי בבוקר האור לאט לאט מתחיל לעלות ואפשר לראות ערפל נמוך מבעד לחלון הגדול ונהר שליו שזורם לאורך כל הדרך עד לתחנה של בית שמש.

המון אנשים עולים בתחנה של בית שמש, כולם נראים אדישים למראה הרכבת ולנסיעה, עוד יום שיגרתי ולא מרתק הגיע והנסיעה ממשיכה.

יושבים עם העיתונים של הבוקר, מעיינים או קוראים בתשומת לב ואני לא לקחתי עיתון, לא עניין אותי לדעת מה קורה כרגע בארץ או בעולם

רק שמעתי מוזיקה בשקט והסתכלתי על היום החדש שמתחיל לזרוח. השדות הירוקים מושלמים ביופיים, זוהרים באורה הזהוב של השמש והציפורים רוקדות במחול מושלם באוויר מבלי לתכנן את הריקוד מעולם. וזה היה יום באמת יפה, הייתי רגועה לגמרי ובכלל לא לחוצה, ההרגשה הייתה נעימה.

לאה גולדברג / ימים לבנים 

ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ ימי החמה

שלוות בדידות גדולה על מרחבי הנהר

חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה

גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר

כל כך קל לשאת שתיקתכם

ימים לבנים וריקים

הן עיניי למדו לחייך וחדלו משכבר

לזרז על לוח שעון את מירוץ הדקים

ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר

לבבי התרגל אל עצמו

הוא מונה במתינות דפיקותיו

ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע

כתינוק מזמר שירתו טרם סגור את עיניו

עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה

המעיל של רותי/ המעיל קטיפתי, בצבע סגול עמוק אבל אי אפשר לקרוא לו "סגול חציל". זהו הסגול המלכותי שרק המצעים של הנסיכות צבועים בו.

הוא כבד ומחמם, עוזר מעט לצמרמורות שהביא איתו החום.

הכיס הרחב מלא בניירות טישו משומשים שטוב לשמור לכל עת. רותי, כמה את מזכירה לי את עצמי לפעמים.

הצטערתי להחזיר את המעיל אלייך בחזרה.

אני רוצה להגיד לך- אני מצטערת שלפעמים הקשב בורח ואני רק צוחקת ועושה שטויות בשקט, אל תחשבי שאני לא אוהבת תנ"ך!

התנ"ך הוא אחד מאהבותיי הגדולות והנהדרות ביותר שמעולם לא בגדו בי, הוא המרתק מכולם שסודותיו אינם נגמרים.

והלוואי שהייתה לי את כל החוכמה שלך, רותי. אני תמיד מנסה לשאוב ממך כל מילה שאת אומרת ומשתדלת לחרוט אותה גם במוחי וגם בליבי, אבל בעיקר בליבי, ללמוד ממך שיעורים לחיים.

אני מאחלת לעצמי את התכונות הנפלאות שבך- את הרוגע והנתינה, חוכמת החיים והעומק החבוי שכשהוא מתגלה הוא מפיץ אור של ירח זהוב.

אני צמאה לכל הידע שתוכלי להעניק לי עד שכבר אעזוב בלית ברירה.

מילים/ אני מציירת עם מילים,

מציירת עם המילים.

קצת צפופות יותר קצת פתוחות יותר, קטנות קטנות קטנטנות- כבר לא ניתן לקרוא.

הן יוצרות לי תמונה.

הן כאילו נאמרות בנשימה אחת, אלפי אלפי מילים שזורות כקווי מתאר.

שיר השירים ה' פסוקים ב'-ו' /

אני ישנה, ולבי ער

קול דודי דופק פתחי לי

אחתי

רעיתי

יונתי

תמתי

שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה

פשטתי את כותנתי- איככה

אלבשנה

רחצתי את רגלי- איככה

אטנפם

דודי שלח ידו מן החור

ומעי המו עליו

קמתי אני לפתוח לדודי וידי

נטפו מור

ואצבעתי מור עבר על כפות המנעול

פתחתי אני לדודי ודודי

חמק

עבר

נפשי

יצאה בדברו

ביקשתיו-

ולא מצאתיהו

קראתיו-

ולא ענני

אליסיה

אני הולכת שוב לבית שלו לבד, פוסעת במהירות ובחוסר סבלנות, מסתכלת על נעלי האולסטאר הישנות שנעות על הריצפה בקצב בלתי פוסק.

לפתע מרחוק נגלה מולי הים, וביום הזה ממש הוא היה כחול יותר מתמיד, ואני תוהה מה גורם לו לבעור בכחול כל כך מהפנט.

נזכרתי שכל החופש הגדול שביליתי באשדוד רוב הזמן לא הלכנו לים אפילו פעם אחת.

וכמה רציתי לראות את הים מקרוב, לשמוע את הרחש של הגלים, להביט באוניות ולחשוב לאן כל אחת מהן נוסעת ולדמיין שאני על אחת מהן באמצע העולם.

הים מזכיר לי את החופש, הוא ממלא אותי בשמחה ובהשראה.

והוא כל כך קרוב אלייך, הים, ואתה לא הולך לבקר אותו אפילו פעם אחת. האם יכול להיות שהתרגלת לפלא הזה שנמצא מול עינייך כל חייך?

אני נשכבת על המיטה שלך ומפנה לך את הגב.

"אני רוצה שתיקח אותי לים," אני אומרת בקול חנוק אך נוקשה.

"מה יש לך לעשות בים?" הוא שואל.

"סתם, אני רוצה לראות אותו."

"בסדר, אני אקח אותך לים."

הייתי מופתעת שהסכמת כל כך מהר ולא ניסית להתחמק.

ושוב התאהבתי בך.

אנחנו הולכים במוצאי שבת, קר וכבר ירד החושך.

אני יושבת על החומה מול הים ואני מתמלאת בהתלהבות שאולי מביכה אותו מעט.

כאן מאחוריי העיר, הבניינים, היומיומיות הזו ופתאום, רק צריך לסובב את הראש ולפתע נמצא כאן ים גדול, עצום ונפלא מידי כדי להיות קשור למקום כל כך שיגרתי ונורמלי. באמצע האפרוריות הרגילה נמצאת שלמות שאינה תואמת אך כל כך מנחמת ומדהימה ביופיה.

ההתרגשות הייתה עצומה, ואני צוחקת,

כל כך שמחתי להיות קרובה.

הרגשתי שבעצם השהייה שם אני עושה משהו שהוא בלתי אפשרי נכון לעכשיו, מכיוון שהים הוא חופשה של יום אחד- גיחה קצרה לראשון או קיבוץ שדות ים עם המשפחה בסוכות או אני וארין בתל אביב ביחד יום אחד בשנה. הוא דבר חד פעמי, כשיש חופש בלבד ומחר הרי יש בית ספר, יש לימודים, יש שיגרה,

ואני כאן איתך. ואני רק רוצה להישאר ולקוות שאולי אני אוכל איי פעם לעצור את הזמן ונבלה כאן עוד שעות ארוכות בלי שום מחוייבות לאף אחד,

ואתה לא תלך לצבא ואני לא אלך לבית ספר וזה יהיה בסדר כי אלו החיים.

אנחנו עוברים אחר כך לשבת על ספסל, מביטים אל האופק ואני שואלת אותך שאלה שתמיד מעניינת אותי- היכן סופו של הים, ואתה עונה לי שבטוח לא כאן.

אתה מספר לי סיפורים על הנמל, על האוניות המוארות באור כתום ומטושטש, על שובר הגלים שקפצת ממנו עם חברים, על הציפורים שעפות לעת ערב, על הדגים ועל הסירה של אבא שלך ועל עוד ועוד דברים.

הים הוא מזכרת נפלאה, הוא מאגר של סודות, בכיות, צחוק ורגעי אושר, הוא יכול לספר לך את כל סיפורי האהבה הנפלאים ביותר בעולם,

הוא יכול גם לספר עליי ועליו.

אתה כמו הים, צפון בסודות עמוקים, שקט רוב הזמן אך נותן מתנות קטנות ונפלאות בשתיקתך.

ולפעמים סוער, והים כשהוא סוער אפשר למצוא בו לפעמים תשוקה בוערת שאני מוצאת גם בך.

והים הוא אהוב ותיק ולא מתיישן לעולם, כמוך.

והחשק שלי אליו בוער בכל פעם מחדש כשאני רואה אותו,

ממש כמו שאני רואה אותך.

אליסיה

המילים שלי הן כמו הציפורים,

כמו הציפורים שיודעות לעוף במחול מושלם, דקיקות ולבנות בשמיים אפורים

כך הן מתחברות להן בשלמות שכזו בעולם מלא מחלוקת

והן קלילות, פשוטות,

ומלאות סודות עם זאת.

המילים הן המוזיקה שלי,

הן כמו תווים.

הן מתחברות למנגינה מדוייקת

לפעמים מדוייקת אך צורמת,

לפעמים היא נעימה וזורמת.

ומה שנפלא בהן שכדי לקרוא אותן

לא צריך לדעת לקרוא תווים

צריך רק לדעת לקרוא את

מחול הנפש

והציפורים.

אליסיה

היה לי פעם חלון גבוה וקטן, מסביבו הקיר ורוד.

הייתי עומדת על המיטה בכל עת ומסתכלת מעברו על הגינה שמתחתיי, על הבניין של השכנים ממול ששנאתי יותר מכל ועל עץ התאנה הגדול.

הם שנאו אותי גם כנראה,

כשהם שמעו אותי צורחת על ההורים הם הזמינו משטרה לבית שלנו.

הם בטח שמחו שעזבתי, אבל אני לא שמחתי לעזוב את החלון הקטן, החדר הוורוד, הגינה ועץ התאנה.

היה שם גם עמוד רחוב, שבלילות היה דולק באור כתום,

בכל פעם שהיה יורד שלג הייתי מסתכלת עליו יורד וזורח באור הכתום של עמוד הרחוב, רק כך הייתי מסוגלת להבחין בו.

עד היום אני מחפשת את עמודי הרחוב כדי לראות את השלג.

שהייתי יורדת לגינה שמתחתיי הייתי תוהה מה יש בסופה, ואף פעם לא באמת העזתי לגלות.

ליד הבניין היו חתולים. אני זוכרת את החתולה השמנה שקראתי לה לבנה, ואת החתולה האפורה שקראתי לה סיגלית.

הייתי יורדת לצלם אותן והגורים, ומביאה להם אוכל אפילו שאמא לא הסכימה.

אמא לא הייתה מרשה לנו להסתובב בחוץ, רק בשבתות היינו הולכים לגן המשחקים עם אבא. היא גם לא הייתה מרשה לנו לרדת למכולת ליד הבית. היא תמיד הייתה אומרת שאנחנו לא ילדי רחוב.

לכן, בחופש הגדול אני ואח שלי היינו אוספים כמה שקלים ויורדים בבוקר כשאף אחד לא היה בבית למכולת וקונים ממתקים, ואמא אף פעם לא ידעה.

לא היו לנו ממתקים בבית, זה לא היה בריא.

כל השכנים היו זקנים. ממולנו גר זוג זקן שכל פורים היו מביאים לנו משלוח מנות,

והזקן, כשהיה יורד במדרגות היה משעין את כפות ידיו על הקיר, והיה ממש אפשר לראות סימנים של כפות ידיים שחורות על הקיר שהצבעי הערבי היה מסייד בכל פעם מחדש.

אבא היה האדם היחיד שקישט את חדר המדרגות, עם עציצים.

העציצים הלכו איתי כל חיי והתרבו עם השנים.

העציץ השחור הגדול עדיין עומד שם, אך נשאר רק גזע יבש ואדמה, אף אחד כבר לא דואג לו אבל אף אחד גם לא מוציא אותו משם,

כי כולם מתים שם אחד אחרי השני מאז שעזבנו.

הכי אהבתי את איתן ומרים גולדברג. הם היו השכנים הכי מתוקים בכל הבניין, הם אהבו אותנו ואנחנו אהבנו אותם.

תמיד הסתקרנתי להיכנס לתוך ביתם, שרק מבחוץ הייתי יכולה לראות אותו, ישן ועתיק.

מידי פעם כשהייתי מחוץ לבניין לפני שנכנסתי בעיקר בערבים הייתי מציצה לתוך חלון הסלון שלהם כשהאור היה דולק והם ראו טלוויזיה.

הבית היה צבעוני וחמים, גדוש חפצים וספרים.

הם מעולם לא ידעו שהסתכלתי.

כששבתי לראות מה השתנה, דפקתי על דלת ביתם והם כבר לא זכרו אותי.

בשביל שהיה מוביל לגן המשחקים כל חורף היו צומחים לצד הדרך חמצוצים בעלי פרחים צהובים.

הייתי קוטפת אותם בכמויות ואוכלת שניים.

אף פעם לא הייתי מאמינה לילדים שהיו אומרים שהחמצוצים מטונפים, בגלל שכלבים וחתולים עושים עליהם פיפי.

הם לא נראו מלוכלכים בעיניי, והרי הם פרחים, ומי משתין על פרחים?

הייתי אוספת מהחומה של הגינה הגדולה את החלזונות שהיו מטיילים והייתי נותנת להם ללכת על הידיים שלי.

תמיד ידעתי שהם מתחבאים בתוך החורים שבחומה.

הייתי אוהבת לטפוח להם על המחושים המוזרים שלהם והם היו מתכווצים וחוזרים שוב.

בעיקר אהבתי לראות את עקבות שבילי הריר השקופים שהם היו משאירים אחריהם.

פעם הכרתי בגן המשחקים ילדה שקראו לה סאן. היא הייתה ילדה חצופה ומפונקת והיינו חברות לזמן קצר. היא הייתה נראית כמו אחת מהבנות שיגדלו להיות הדוגמניות היפהפיות בעלות העור השחום.

תמיד ידעתי שהיא חשבה שאני מוזרה, אבל היא בכל זאת המשיכה לשחק איתי.

ידעתי את זה כי תמיד שאמרתי לה משהו היא הייתה עושה לי פרצוף שגרם לי להרגיש כזו.

אני זוכרת שהיה לי מחזיק לפאלפון של פוקה. שבת אחת הבאתי אותו לגן המשחקים, כשסאן ראתה אותו היא אפילו לא הייתה צריכה להתחנן יותר מידי לאמא שלה שתקנה לה גם כזה. אמא שלה הסכימה מיד, הבטיחה לה שהיא תקנה לה.

הייתי מופתעת כל כך, הנשימה שלי כמעט נעתקה ממקומה. האם היצור הזה שהיא קוראת לו 'אמא' הוא אמיתי? יש כאלו אימהות בעולם, שהמסכימות לכל שטות שרק תבקש ולא יעירו לך כל היום?

המחזיק לפאלפון הזה היה מיוחד בשבילי, לא רציתי שיהיה לה גם. קיוויתי שהיא לא תמצא כזה לעולם, ומאז לא ראיתי את סאן.

ליד הבניין היה עץ משמשים שכל קיץ היו צומחים עליו פירות נהדרים שכולם היו מספיקים לקטוף לפניי.

יום אחד החליטו לכרות את העץ המסכן, מכיוון שחצי מהמשמשים היו נופלים על הריצפה, נרקבים וכביכול "מלכלכים" אותה.

העץ נעלם,

בגלל אנשים רעים שלא אהבו משמשים.

היו ליד הבית גם שיחים של פרחים קטנים צהובים ולבנים שאם היו פותחים אותם בזהירות היו יכולים לשלוף מהם שערה דקיקה עם מעט צוף מתוק.

אמא לימדה אותנו איך להוציא את הצוף ומאז בכל פעם שאני עוברת ליד שיח כזה אני חייבת לקחת לי פרח או שניים.

היה עוד שיח גדול שצמחו עליו בכל ימות השנה פרחים בצבע לילך בהיר מאוד, הגבעולים הקטנטנים של הפרח תמיד דביקים, השיער שלי היה נתפס בהם והייתי חוזרת לבית עם חתיכות ירוקות בשיער ואף פעם לא עם פרח.

היה גם ליד גן המשחקים עץ אגסים גדול, רובם תמיד נרקבו על הריצפה והריח שלהם היה מתוק ורקוב.

הנערה באדום.

המשך יבוא