אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

היא שאלה אותנו

איך את חושבת שאחרים רואים אותך.

איך את רואה את עצמך.

איך היית רוצה שיראו אותך.

בחרתי תמונה של ילדה, ספק חולמת ספק חושבת, מחייכת לעצמה ולעולם. אמרתי, כך אני חושבת שרואים אותי. חולמנית, לא קשורה לאף אחד במיוחד, יושבת תמיד בצד, תמיד בסוף ושקועה במחשבות ובטח אין לה דעה. אמרתי, שאני חושבת שרואים אותי כמישהי שמרוחקת מכולם ואולי, סנובית, ואם כן אז אלו רק אנשים שיש להם אינטיליגנציה ריגשית באמת גרועה.

"את חושבת שחושבים שאת סנובית?" ש' שואלת אותי בהפתעה. 
רק מי שבאמת מכיר אותי יודע שזה מה שאני חושבת שאולי חושבים עליי, ואז הבנתי שהיא כבר לא מכירה אותי יותר. 

בחרתי תמונה של שקיעה כתומה וצללים של ציפורים עפות, שני צללים של ילדים עומדים שם ידיהם פרושות.
אמרתי, כך אני רואה את עצמי. יש בי את שמחת החיים שלי, שמיוחדת רק לי, וההומור הפרטי, הצחוק שלי, שלא כל אחד יזכה לשמוע, לא כל אחד יזכה להבין.
המון שיגעונות, המון חלומות, אם תציץ קצת לעולם שלי אולי תוכל מעט לראות.

אמרתי שאני לא יודעת להראות את זה לאחרים, אני לא מצליחה להביע את כל כולי ליד הרבה אנשים. ואמרתי, שאני לא יודעת אם אני בכלל רוצה.

הייתי מעדיפה להישאר מיוחדת רק בשביל מי שמגיע לו שיידע מי אני.

ואיזה מזל, איזה מזל שאני יודעת לכתוב את כל זה.

מישהי אמרה לי, "אני שונאת מילים." אמרתי לה, מילים הן כל העולם בשבילי. איזה מזל שיש מילים! מה תעשי בלי המילים? איזה מזל שאפשר לכתוב איתן דברים, איזה מזל שאפשר להביע אותן בצורה כל כך נפלאה, איזה כיף שאפשר לכתוב סיפורים ושירים, איזה כיף שאפשר לשיר אותן, לומר אותן אפילו באיזה טון שרוצים.

ש' אמרה, אף אחד לא יודע אבל אני בולעת את כל מה שאומרים לי ומעלימה בתוכי, לא מדברת על זה. והוסיפה, רק החברות הטובות שלי יודעות את זה. ואז הבנתי שאני לא חברה שלה יותר,

אבל לא היה אכפת לי. כי גם לה כבר לא אכפת.

בחרתי תמונה של אישה מחבקת ילד קטן. אמרתי, הייתי רוצה שיבינו אותי, קשה לי לפעמים להביע רגשות של אהבה, במיוחד ליד אחרים.
ולא רק כלפיי מי שאני הכי אוהבת בעולם, זה כולל גם את האחים שלי, ההורים שלי ואפילו ילדים קטנים, ממש קטנים.
אני רואה אותך מתלהב מתינוק, התלהבות ממושכת, כנה כזו ואמיתית אבל בעיניי הוא רק חמוד, וזהו, רק חמוד כזה, באמת מתוק, מקסים אפילו. המשכתי הלאה.

קל לי יותר להתלהב מחתול.

אני לא מכירה את התינוק הזה, הוא גם לא שלי. אני לא מרגישה צורך לאהוב אותו בצורה מטורפת, יש לי הרגשה שהוא גם בטח ירגיש דיי מוזר אם אני אעשה את זה.

הייתי רוצה שתבינו, קשה לי. אולי היה משהו דיי רקוב בילדות שלי, ויש מצב שאני גם ביישנית כזו בנוסף.

לפעמים אני לא אומרת שלום כי אני לא בטוחה איך.
לפעמים אני לא יוצרת קשר יותר כי אני לא יודעת איך בדיוק.

לפעמים מישהו יבכה לידי ואני לא אגש אליו אפילו, לא אדע איך לנחם אותו.

אפילו להעלות את זה על הכתב ולקרוא את זה נשמע מאוד מוזר, קשה להסביר את זה, אמרתי. "אולי זה סוג של לקות."

אני רגישה,

באמת,

אני רוצה לאהוב, אני אוהבת לאהוב,

אבל יש משהו שעוצר אותי תמיד מלחשוף את זה בצורה הכי כנה שיש,

אם אני לא אכיר אותך באמת, באמת, אבל

באמת.

אני מניחה שזה יצא מוזר כזה.
 

אליסיה 

את מספרת לי שאת שונאת את החורף, והחורף הוא לא מתוק כמו בציורים.

מחכה רק ליצור קטע כתיבה חדש. אני מחכה להרגשה הזו כל כך הרבה זמן.

אולי גם איזה ציור מושקע.

אני רק מחכה להזדמנות המתאימה, כי הידיים שלי כבר בוערות לכתוב משהו כי קרו דברים וקורים, ואני רוצה לנסח אותם ככה יפה יפה כמו שאני אוהבת כי זה גורם לי להרגיש טוב.

אבל אני עייפה עכשיו.

וצריכה לישון.

לצערי.

אולי אני אכתוב על דף...

זה אף פעם לא יוצא טוב כמו שזה יוצא טוב כאן.

לא יודעת אם אני רוצה שייגמר השבוע הזה או לא.

אליסיה