אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

יש לי כבר כמה זמן צורך בספונטניות מרגשת כדי לצאת מהשיגרה, ואפילו שיש לך את כל האמצעים להשיג אותה היא לא מגיעה.
אולי הוא שכח כי כבר עברנו יותר מידי זמן ביחד, או שאולי זה כבר נראה לו לא נחוץ, אני רק לא מבינה למה.
וגם אני עכשיו כותבת בספונטניות שכזו, אפילו שכבר מאוחר, יש מבחן באזרחות מחר ואני צריכה לישון. האמת היא שאני לא כל כך עייפה, רק רוצה עכשיו לכתוב בספונטניות כל מה שעולה לי בראש ומה שאני מרגישה.
אני מקווה שלדברים שאני אומרת לו יש משמעות כלשהיא, אפילו קטנה. שהוא לא רק אומר "בסדר" ואחר כך שוכח כי זה עוד משהו מעצבן שאליס אמרה. והוא לא מבין שאני בכלל לא מאשימה אותו.
למרות הפחד הקיים תמיד שהוא שוב יתעצבן, והטון חסר הסבלנות יישמע שוב ואני אתכווץ, אני ממשיכה לומר, ממשיכה לדבר. כזאת אני, ממש חופרת,
כי אני אוהבת.

כי כשאני אוהבת בן אדם, אני לא אתבייש לומר לו בכנות מה אני מרגישה, או אם חסר לי משהו, או אם אני מתגעגעת אליו או למשהו מסויים (במקרה הנוכחי, הספונטניות, שלדעתי, אבדה).
ואני מבקשת ממך שתיזכר, וממש לא רוצה ששתעצבן, וממש לא רוצה להציק! רק תיזכר, בכל המחוות הקטנות, הנהדרות האלו שנתת לי שעשו לי את היום, את השבוע. 

תזכור את המשפטים ששלחת, כשחשבת עליי.
תזכור את הוורד הלבן, היחיד, שהבאת, כי ידעת כמה אני אוהבת פרחים.
תזכור את המכתב, היחיד, שכתבת לי אז מזמן כשרק הכרנו, אפילו שאתה שונא לכתוב.
תזכור את השוקולדים שהבאת לי, (למרות שאני ממש לא צריכה אותם עכשיו) ממש אז בהתחלה, ואני לא הבנתי למה ואמרת לי סתם כי אני רוצה ואני אוהב אותך!

אני מרגישה תקועה לגמרי, ואני כל כך רציתי שהוא יגיד משהו אבל הוא לא.
אז בסוף אחרי הנאום הארוך שאלתי אותו אם הוא הולך לישון והוא אמר שכן ולילה טוב, והכל הסתיים נחמד, שיגרתי ולא ספונטני, כל כך לא כמו שרציתי.

מעניין אם הוא שמע את העצב בקול שלי, מעניין אם הוא יודע שזה עדיין מפריע ואני לא שלמה עם הכל,

מעניין אם הוא יודע שהדמעות כבר עמדו לי בגרון.
אני מרגישה צומי עכשיו אבל אני יודעת שאני לא.
אני בסך הכל רוצה להרגיש אישה לפעמים שהריגושים הקטנים האלו עושים לה את זה, שהיא כל כך שמחה שמישהו חושב עליה, היא יודעת שמישהו באמת אוהב אותה.