אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

דברים שמדחיקים. כמה קל להדחיק, כמה זה עדיף ונוח. נוח יותר לא לדבר על העובדה שאני לא עושה ספורט והמצב הוא לא לטובתי, לצערי.

עדיף יותר להדחיק את העובדה ששלחו לך(לא לי) צו גיוס למרץ. הרגע הזה, שאנו מצפים לו ומפחדים ממנו יותר מכל לדעתי מתקרב בצעדי ענק, הוא כל כך מאיים להתקרב ולנחות עליי כמו צל כבד. אני רוצה להגיד לו, לרגע הזה, "חכה רגע, עוד לא הספקתי ליהנות כמו שצריך." אני אף פעם לא אספיק.

בינתיים, אני מנסה לנצל כל רגע וזה לא קל, אבל אני חושבת שאני אהיה מוכנה אליו כשהוא יגיע.

פיסקה לא קשורה / לפעמים יש רגעים שהחורף נראה לי כמו אביב אבל זה אביב קצת שונה, הוא אפילו מזכיר טיפה את הסתיו, וחוץ מהרוח הקרירה, גושי השלג השחורים ליד המדרכות והעצים השבורים מהרס הסערה שום דבר כמעט לא מזכיר לי שזה חורף. והאמת היא, שיותר נעים בחוץ מאשר בבית ספר.

כמה עלים פזורים על המדרכות כמו עליי שושנים צחורות והיסמינים כבר יבשו מזמן, לא שרדו את נוראות הסערה.

אחרי הכל, הסערה שהייתה לא שכחה לפצות אותנו על ההרס, היא הביאה איתה שלג.

ולמה העירייה הכושלת שלנו לא מפנה כבר את העצים השבורים? אני כבר לא יכולה לראות אותם, זה יותר מידי עצוב.

עכשיו מצפים ממני להיות מלאת השראה, ואני גם מצפה לה שתבוא והיא לא מגיעה. מצפים ממני להיות יצירתית אבל אני לא מרגישה כזו, אני בטוחה שאני לא כזאת.

איזה כיף לאנשים היצירתיים, שהם אולי לא רק יצירתיים, אלא גם יודעים להביא את היצירתיות שלהם בצורה מעשית אל העולם ולחלוק אותו עם האנשים הפחות מוכשרים, זה ממש חסד. אני רק יודעת לחשוב.

קל להדחיק שהרעיון לפרוייקט שלי באומנות עדיין קצת רופף וכושל, למרות שיש לי כיוון דיי ברור נראה שמערערים לי אותו בכל פעם מחדש.

הכיוון הברור הוא ליצור משהו עם כמה מקטעים ישנים שכתבתי פעם, לשלב אותם איכשהו עם ציור וכתב יד או לאו דווקא כתב יד בצורה שתיחשב "אומנות" ולתלות, ובעצם לתת לכל אחד לקרוא את הנפש שלי, איכשהו.

משימה לא פשוטה הבאתי על עצמי, מה שיותר קשה מליצור את העבודה עצמה הוא החשיפה של הדברים שאני כותבת כאן, שמורים להם בסוד מפני אנשים. והנה פתאום נכנס בי האומץ ואני לא מוותרת עליו, לא נותנת לו לחמוק גם כשיש לו מיליון סיבות.

קל להדחיק שהבגרות במתמטיקה מתקרבת אליי גם כן בצעדים מאיימים, מזכירה לי שאני צריכה לפתור כל מיני תרגילים חסרי משמעות בשבילי כדי שאולי, אולי אהיה טובה ואצליח. 

עדיף להדחיק שכל מעט שוקולד גורם לאסון קטן, אבל אני אוהבת אותו למרות שהוא לא ידיד מועיל במיוחד. אני ממשיכה לטעום ממנו בכל פעם מחדש, עוד קצת פה ועוד קצת שם, מעדיפה להדחיק ולומר, "טוב נו אולי זה לא יהיה מה שישנה את כל התמונה." (אני- התמונה המתרחבת לאט)

שאול טשרניחובסקי / בחומה של רחת צהריים רחים מתנדנד כל זכור- הדבורים על פרחים הם הוזים, הם נמים, לב אדיר לב רחב מסביב מנגינה, הד שירת הזהב

בממלכת דונג בקריית שעווה

שם נרדמת בחלום תאווה

המלכה צעירה בכל הוד יפעתה

המלכה מחכה לחתן חופתה

ליחיד מרבבה המלכה מחכה

קטיפה של זהב פרוותה הרכה

לה עיניים אורות ודקה לה גזרה

לה נוצות הדורות הן עוטרות לנזרה

בכוורת כולה אין כמוה יפה

הכוורת כחולה, ריחנית וכשופה

רפודה בצללים כעין ענבר אם יש בה אור חמה שתעה,

אור חמה שנשבה

היא אך פעם תצא מחביון ארמונה

היא אך פעם תעוף בהדר גאונה

היא אך פעם תאהב בנפשה ומאודה

היא אך פעם דודיה תיתן לדודה

אהבה צעירה, אהבה נעלה

אך רק פעם יחבוק לה חבוק בעלה

כן רק פעם אחת! אך גם היא בשעתה

תגמיאנו את כל אהבת חיתה

את כולה...את כולה על אישה ותהומה

ואך לו תעגן עד אחרון אור יומה

אין שנית כמיתקה, אין שנית כאישה!

בחייו ימהרנה והייתה לו אישה.

יחבקנה אך פעם בשיחת מתיקה

"אהבתיך" ויגווע במיתת נשיקה

אין ביקום, אין דומה לאותה אהבה!

אין יפה, אין שני כדגול מרבבה!

"הללו הגיבור שככה לה אהב

כבודו גם נגיד בשירה של זהב"

הסוף קרוב /

להמשיך להדחיק או להתעורר?

נראה לי שהתשובה ברורה,

להמשיך להדחיק.

סתם, לא נראה לי,

אני חושבת שהמסקנה העיקרית העולה מן הפוסט חסר ההשראה הזה היא "עדיף לך להתעורר."

אבל כרגע אני בשנת חורף.

רק אהבה,

הנערה באדום (הנרדמת) אליס.

כנראה שאתה באמת חולה, כי אני עדיין לא מאמינה מה השתנה בך בלילה אחד. אולי יש לך חום?

כנראה שקוראים לזה מחלת האהבה.

היית בעבודה, אפילו שלחת לי כמה סמסים והיית נחמד, לא מצוברח, לא עצבני, כאילו הקור לא משפיע עלייך והצינון כמעט ולא מזיז- ואני יודעת שזה לא נכון כי זה מאוד משפיע אבל ההתנהגות הייתה כל כך שונה.

חזרת מאוחר אמנם, אבל חיכיתי לך, כרגיל.

וחשבתי שבטח רק תתקשר כדי להגיד לי כמו תמיד שרק באת להגיד לילה טוב, ואתה צריך ללכת לישון, ואני כרגיל אנסה למשוך איתך עוד זמן כדי שתישאר עד שתצחק ותתעצבן קצת ותהיה לחוץ ללכת.

אחרי שהיינו מדברים כמה דקות פיתחתי הרגל מגונה לדבר בוואטסאפ הארור עם ידיד, שיחות ארוכות אל תוך הלילה בטענה שלא בא לי לישון למרות שהייתי עייפה עד שהעיניים שלי דמעו ושרפו, שיחות חולין כאלו עם בן אדם מקסים ולא בשבילי, למרות שאנחנו מאוד דומים, והזהרתי את עצמי כל הזמן לא ליפול לאיזשהו מקום שאני הפעם לא אוכל לצאת ממנו, וניסיתי לא להרגיש רע בנוגע לשיחות, ניסיתי ללכת לישון בכל לילה שלמה עד כמה שאפשר ולשכוח בבוקר. (ועומר הוא בן אדם מקסים ומדהים, ואני מעריכה אותו כל כך, יש לו לב רחב)

ולא ידעתי אם אתה מתגעגע אליי, לא ידעתי אם אתה חושב עליי או אם שמת לב שאנחנו בקושי מדברים וזה משנה לך. והתרגלתי לזה בתקופה האחרונה.

והנה אנחנו מדברים ומדברים, ואני מתחילה להרגיש לא נעים שאני משאירה אותך עייף, ועם פאלפון רותח ואתה בכל זאת לא הולך.

לימדת אותי, שאתה צריך זמן לעצמך, ואסור לשגע אותך יותר מידי, רק מידי פעם כשמותר, ואני צריכה לזהות מתי אפשר ומתי לא ואני משתדלת להיות סבלנית יותר, להבין כדי להיות הכי טובה שאפשר בשבילך, שתמשיך לאהוב אותי.

נתת לי לדבר, נתת לי לצחוק, הקשבת לי ואתה סיפרת גם דברים והיה פשוט נפלא, הרגשתי כל כך טוב כמו שלא הרגשתי המון זמן וכל תחושת הלבד שכתבתי עליה פתאום נעלמה.

ניסיתי לדבר איתך על זה לפני כמה זמן, לרמוז, להגיד שאני עצובה. שאלת למה ואמרתי "לא יודעת, סתם...אני גם מנסה להבין." רציתי שתנסה לשמח אותי, שתגיד משהו, אפילו משפט ולא אמרת. החלטתי לרדת מהעניין כדי לא לעצבן אותך.

לא ידעתי אם תחושת הלבד שלי זה בגללנו או לא, ואתמול הבנתי.

אמרת לי אפילו, שהתגעגעת אליי, וזה לא היה דבר רגיל לשמוע, כל כך הופתעתי עד ששאלתי אותך "באמת?" בהתרגשות.

כן, וגם הוספת שחשבת עליי בימים האחרונים, ורצית היום להקדיש את הזמן כדי לדבר איתי כי לא דיברנו הרבה זמן.

הודיתי בכנות שלא ידעתי ששמת לב לזה בכלל או שהקדשת לזה מחשבה,  אבל לא כעסתי.

הדמעות החלו לרדת מעצמן, ובקושי הייתי יכולה לעצור אותן, השתדלתי לא לחשוף את עצמי בסיטואציה המגוחכת, ושאלתי את עצמי מה זה אומר שאני מתרגשת עד כדי כך ממילים כאלו? שהוא אמור להגיד לי לעיתים קרובות! או, שמי החליט בכלל שהוא אמור להגיד?

הרגשתי שזה מטופש להתרגש עד כדי כך ממילים פשוטות-לא פשוטות אבל לא היה לי אכפת,

פתאום הבנתי שאני מאוהבת בך בצורה בטורפת והבנתי כמה אני מתגעגעת אלייך וכמה אתה חסר לי, פשוט למדתי לחיות עם התחושות האלו עד שהן הפכו לבלתי מורגשות.

ידעתי עכשיו שאתה חושב עליי, ידעתי עכשיו שאתה שם לב ושאכפת לך, שאני אולי לא משהו מובן מאליו כבר בשבילך- רגיל ומשעמם אחרי שנה וכמעט חודש.

לא רצית ללכת- כל כך צחקתי וברצינות שאלתי אותך מה עובר עלייך.

אני מקווה שזה לא ייגמר בקרוב, אמרתי לך שאני מאוד אוהבת את זה.

אני שמחה שיש בך צד שיודע להבין בסופו של דבר ולהעניק אהבה, בשקט, במופנמות כזו בלי לעשות יותר מידי רעש ובלי מילים מיותרות,

עדיין מנסה להתרגל לזה, ואני מוצאת בזה דברים מקסימים.

"God made many puzzle pieces

but only those two cut out for each other

can fit together to creat a perfect and beautiful picture

אוהב אותך יותר מכל דבר אחר"

# # # #

מוזר ומצחיק להזכיר למישהו שיש לו יום הולדת., ידעתי שמישהו יהיה צריך להזכיר

ויש לי חדשות בשבילך, כן, אתה באמת זקן כבר! 19? מה נראה לך?

ואני בכלל...

ועוד חדשות נפלאות- כל החיים עוד לפנייך

ואני אוהבת אותך עד אין סוף

רק אהבה וחורף שמח,

אליסיה

וכמו שקיוויתי, השלג הגיע אליי ולא ממש אליי. מה לעשות שההורים שלי בחרו לגור באיזור דיי נמוך בירושלים שם השלג לא מצליח להגיע לאדמה ולהיתפס בה. רק סופות היו כאן, אבל זה בהחלט היה מספיק, כי בלראות את השלג נופל מהשמיים יש משהו קסום שקשה לתאר אותו במילים.

קשה לעזוב כשאתה יודע שיורד שלג מחוץ לחלון, קשה להמשיך לישון, קל להתבונן בו שעות.
ייחלתי לו שיביא לי שקט מסויים ונעים שרק הוא יכול לתת, כי כשהוא יורד העולם מרגיש שהוא יכול לנוח באיזשהו אופן, להירגע.

בכל אופן, אם השלג לא בדיוק הגיע אליי אני הגעתי אליו, ונסענו לשכונה לידנו, שם היו לפחות 40 ס"מ של שלג וזה היה כל כך כיף.
הרגשתי פתאום את כל הילדות שלי, שחשבתי שאיבדתי ככל שהתבגרתי חוזרת אליי באופן טבעי. כל כך פחדתי שאיבדתי אותה והיא לעולם לא תשוב כל עוד מספר השנים שאני חיה בעולם רק גודל משנה לשנה, אבל אני חושבת שדיי נוכחתי לדעת שלא איבדתי אותה לגמרי, היא עדיין קיימת בתוכי באיזשהו מקום, אולי היא רדומה קצת עמוק בתוך הלב ומישהו או משהו צריכים להעיר אותה. כל שמחת החיים הילדותית, הנערית שבה פתאום. אי אפשר להישאר אדישים לשלג שכזה.
אני יודעת שהגשם לפעמים מצליח להוציא אותה מחדש, השלג- כמובן, חתולים ואוגרים ואתה- כשאני איתך. ואני מודה כל כך למה שמעורר אותה. 

מקווה גם שיום אחד כשיהיו לי ילדים בעזרת ה' גם הם יצליחו לעורר אותה.
הודיתי לאלוקים, כמה הודיתי לו, זו המתנה הכי יפה שהייתי יכולה לבקש. 

(ההרים מסביב לשכונה דווקא כן התמלאו בשלג)

כידוע, התאריך העברי מתחלף כבר בערב ולא בחצות, ולכן אני כבר נחשבת בת 18. עדיין מנסה לעכל את העובדה שהגעתי סוף סוף לגיל המיוחל, והמשמעותי(?) הזה.

כפיר שאל אותי אם אני שמחה להיות בת 18 ואמרתי לו שאני עדיין לא יודעת, אולי אם אני אמשיך לכתוב אני אבין אם זה באמת משמח אותי, כרגע היחס הוא דיי אמביוולנטי. הרצון לגדול, להיות עצמאית- אני חושבת שהוא קיים, הוא בטח היה חזק יותר כשהייתי קטנה, מין פנטזיה מוזרה כזו שבגיל הזה אני אוכל לעשות הכל, בעיקר להשתחרר כבר מהמשפחה, מאמא, שאז היה לי נורא קשה איתה, רק חלמתי על היום שבו היא לא תוכל להגיד לי יותר מה לעשות, ולא תוכל להחליט עליי.
כרגע, הייתי רוצה שיגידו לי לפעמים מה לעשות או שיעשו בשבילי.

מצד שני, באיזשהו שלב הרצון לגדול כבר דועך מעט וזה מציק כי אתה יודע שאין דרך לעצור את הגדילה משנה לשנה, ואת העובדה שככל שאתה גודל מצפים ממך כ"כ להמון דברים, ולפעמים לא בא לי שיצפו ממני כי אפילו אני לא מצפה מעצמי כרגע.
אבא שאל אותי אם אני חופשייה עכשיו, ואמרתי לו "לא," וצחקתי. הצחיק אותי כמה רציתי, והצחיק אותי כמה אני לא, למרות שבמובנים מסויימים אני חופשייה מאוד ומרגישה יותר עצמאית מתמיד ואני באמת מעריכה את ההורים שלי שהם נותנים לי את התחושה הזו, שהם סומכים עליי שאני מספיק אחראית לדאוג לעצמי. אני יודעת שזה לא מובן מאליו כי יש הורים שלא נותנים את זה לילדים שלהם.

אולי אני עדיין גרה בבית, אולי אני עדיין מחוייבת למסגרת של בית ספר וללוח מבחנים מעצבן במיוחד ולעוד מיליון ואחת דברים, 

אבל אני חופשייה בנפש, כמו שמעולם לא הייתי, וזה החופש האמיתי בעיניי, כי תמיד תהיה מחוייב למשהו בחיים.

ואין עוד מה להוסיף.
הלכתי לשתות כוס יין. 

שלג על עירי כל הלילה נח
אל ארצות החום אהובי הלך

שלג על עירי והלילה קר

מארצות החום לי יביא תמר

דבש ותאנה, מתק החרוב

ואורחת גמלים עמוסי כל טוב

הנה שוב ישוב שמש לבבי
ומשם תפוח זהב יביא

שלג על עירי

נח כמו טלית

מארצות החום מה הבאת לי?

שלג על עירי

שלג על פניי

ובתוך הפרי כל געגועי 

רק אהבה,

אליסיה,

הנערה באדום

(החוקית!)

אני מחכה כבר לשקט שיבוא אחרי הסערה ביום שלישי בערב.

אני אוהבת חורף, למרות שאני מוצאת את עצמי קצת מדוכאת, עצבנית מתמיד ואין לי את מי או מה להאשים,

מנסה להבין למה אני מרגישה קצת בלחץ בתוך תוכי, כשהכל באמת מושלם, כשאני אמורה לחזור מחייכת אני נהיית במקום זה עצובה.

שום דבר לא מספק אותי.

אני מתגעגעת אלייך כשאני איתך,

אני רוצה אותך יותר ויותר, ואפילו הזמן שבילינו בחנוכה לא מספיק, זה לא היה החנוכה שלפני שנה אבל הוא היה גם מדהים.

אני שמחה לפחות, שאחרי שנה האהבה שלנו מתחזקת ולא דועכת כי זה אחד הפחדים הכי גדולים שלי היו שזה יקרה, ואז נהיה צריכים לוותר, לשחרר,

וזה היה עלול להיות עצוב, מדכא וקשה. וכשנגיע לגשר כבר נחצה אותו, מקווה שאיזשהו קסם יצוץ לפתע ויעזור לנו ויהפוך את זה לקל עד כמה שאפשר.

אני כבר מחכה לשקט שיבוא אחרי הסערה,

כי אני מרגישה מודאגת בגלל העצים שבחוץ, בגלל העציצים שיש לנו במרפסת שאני כל כך אוהבת ולא רוצה שיקרה להם משהו.

אמרתי לאבא שצריך להכניס את כולם לבית אבל אני חושבת שלא באמת נוכל, אולי רק חלק, ואני מקווה שכל השאר באמת ישרדו כי אני יודעת שיהיה לי קשה לישון כשהם יסבלו בחוץ, ואני מקווה שלא יכאב להם יותר מידי.

אני מוצאת את עצמי רגישה יותר לבעלי חיים- חתולים, אוגרים, פרפרים אפילו זחלים ולטבע מאשר לבני אדם, שהדמעות שלהם כבר כמעט לא מצליחות לגעת בי ולא לרגש.

הסבלנות כלפי הסובבים אותי כמעט פרחה לה, העצבים באים בקלות.

אני לא יודעת למה הפכתי, וזה מדאיג אותי.

אני מחכה כבר לשקט שיבוא אחרי הסערה כי אני לא אוהבת חורף אלים, בינתיים אני מתנחמת בשקט שלפני,

ואולי אפילו יהיה פיצוי לפני היום הולדת ויבוא שלג.

כן, השלג מרגיע, הוא שקט. היה כל כך כיף שנה שעברה, יצאנו כשהוא רק התחיל לכסות את הכל בלבן וירדה עלינו סופה, התחלנו לעשות מלחמת שלג, וכתבתי, אז, שחבל שאתה לא יכול להיות כאן ולהגיד לי כמה אני יפה שהשלג יורד עליי, (או כמה אני נרקיסיסטית? את זה אתה בעיקר אומר, אבל לא אכפת לי.)

ביום ראשון, התאריך העברי יהיה י"ב טבת, ואני אהיה בת 18,

בינתיים, אני מנסה להיאחז בגיל 17 כמה שאפשר, לא רוצה לגדול. העולם הזה, נראה לי לא כל כך פשוט, ולפעמים בא לי לצאת אליו ולפעמים לא בא לי להתמודד איתו.

אני אדם בטלן שכזה, בלי יותר מידי שאיפות גדולות לחיים- עדיין מנסה להבין אם זה בסדר, כי מסביבי כולם כל כך שאפתנים, יש להם חלומות גדולים ואני שואפת לפשוט ביותר, אבל מחפשת אושר אמיתי. והאם זאת סתם עצלנות? או האם זאת פשוט אני? וזה פשוט בסדר? כי לא כולם חייבים לחלום בגדול, אבל גם חלום קטן של מישהו יכול להיות ענק באיזשהו אופן, לא?

יש לי הרגשה שפעם הדברים היו הרבה יותר פשוטים. אני רוצה לחיות בתקופות אחרות, בחברה אחרת.

הלוואי שהייתה לי מכונת זמן והייתי יכולה לבקר איפה שאני רוצה בעבר. מעניין מה יגידו עלינו בעוד תקופה, ומה עוד יהיה אפשר להמציא ולחדש?

אולי ימציאו לי מכונת זמן באמת.

הייתי כאן

הנערה באדום

אליסיה

I walked across an empty land
I knew the pathway like the back of my hand
I felt the earth beneath my feet
Sat by the river and it made me complete

Oh simple thing where have you gone
I'm getting old and I need something to rely on
So tell me when you're gonna let me in
I'm getting tired and I need somewhere to begin

I came across a fallen tree
I felt the branches of it looking at me
Is this the place we used to love?
Is this the place that I've been dreaming of?

Oh simple thing where have you gone
I'm getting old and I need something to rely on
So tell me when you're gonna let me in
I'm getting tired and I need somewhere to begin
So if you have a minute why don't we go
Talk about it somewhere only we know?
This could be the end of everything
So why don't we go
Somewhere only we know
Somewhere only we know